שכר השביתה
גם אם אנחנו נפגעים באופן מיידי מסגירת נמל התעופה, נצא נשכרים אם בעקבות כך יגדלו סיכויינו לחיות בחברה שמבטיחה לעובדיה שכר הוגן ורמת חיים סבירה
קובלנתי תופנה נגד שר האוצר ופקידיו הבכירים, שהתנהלותם הציבורית מתאימה לאחרוני הפוחזים בעיירה פורעת חוק ולא לנושאי משרות רמות במדינה מתוקנת: בניגוד לכל אמות מידה ציבוריות וכללי הגינות בסיסיים, הם מפרים הסכמים שעליהם חתמו רק בחודש מאי עם ההסתדרות. במציאות עגומה זו, השביתה היא האמצעי היחיד המאפשר התנגדות אפקטיבית למהלכים חד-צדדיים של האוצר, שמטרתם המרכזית היא לרסק את העבודה המאורגנת בישראל.
ההכרזה על השבתת שירותים ציבוריים אינה אופציה שאותה ממהרים האיגודים המקצועיים לאמץ, ולו בגלל החשש מפני זעמו של הציבור. הם יודעים ששרי האוצר יבקשו לנצל את הנזקים ועוגמת הנפש כדי לעורר כעס ועוינות כלפי ההסתדרות והאיגודים המקצועיים. ואכן, לבטח נשמע שוב כי "אין לתת לשום קבוצת אינטרסים לשתק את המשק, ואנחנו נחושים ליישם את ההחלטות לייעול השירות הממשלתי ולתחרות חופשית". קרוב לוודאי שגם נתעדכן שוב בפרטי תלושי המשכורת של עובדי החברות הציבוריות (חברת חשמל, רכבות, עובדי שדות התעופה ועוד), ונלמד על שכרם המוגזם.
משרד האוצר לא ישקוט ולא ינוח עד שכל עובדי המדינה יפוטרו, יועסקו מחדש על-ידי חברות כוח אדם, יקבלו שכר מינימום, וישכחו מתנאים סוציאליים בסיסיים. במקביל, הוא יאפשר לשועי הארץ (ומבלי לקפח חלילה את שועי העולם) לרכוש את החברות הציבוריות מהמדינה במחירי סוף-עונה ולגרוף מיליונים לאחר הפרטתן. על-פי היגיון שרכש אחיזה עמוקה בציבור, בעל חברה שמושך משכורות אסטרונומיות מדי חודש זה בסדר – אבל מאות עובדי ציבור שמשתכרים משכורות נאות - זה לא בסדר. למה? כי זו זכותו אך לא זכותם. מי אמר? אקסיומה.
אבל המאבק של האוצר אינו מכוון רק נגד עובדים אלה. הוא מכוון נגד כ-ולנו, כל השכירים ששכרם ותנאי עבודתם מוגנים בהסכמים קיבוציים, וזה מחייב אותנו לגלות בגרות פוליטית והבנה דמוקרטית. להתבגר ולהבין שאם היום האוצר פוגע בשכני, מחר הוא יפגע בי. וגם, כמו שפרויד לימדנו, לפתח יכולת לדחות סיפוקים מיידיים, כלומר לא להפנות את חרון אפנו כלפי פקידי משרד הפנים שאינם מנפיקים דרכונים או כלפי עובדי בתי חולים הנאלצים להפנות עורף לחולים. גם אלה וגם אלה עושים זאת בגלל חששם המוצדק מפני כרסום נוסף ומתמשך בשכרם ובתנאי עבודתם.
אבל להתבגר משמעו בעיקר להבין שגם אם אנחנו נפגעים באופן מיידי מסגירת נמל התעופה לרגל עיצומים, נצא נשכרים אם בעקבות כך יגדלו סיכויינו לחיות ולפעול בחברה סולידרית שמבטיחה לעובדיה שכר הוגן ורמת חיים סבירה. מטרות אלה, יש לזכור ולהזכיר, מעולם לא הושגו ללא מאבק עיקש ונחוש של איגודים מקצועיים ותנועות חברתיות.
על כך יש להוסיף שבעידן שבו אנו חיים, מטרות אלה אינן ניתנות להשגה ללא תמיכה ציבורית רחבה. זו החזית שבה שר האוצר ופקידי משרדו מרכזים את מרב מאמציהם. לכן דרושה בגרות של הציבור כדי לחדור מבעד לספינים התקשורתיים ומבעד להסחות הדעת שהם מבצעים. דרושה בגרות כדי להבין שהמאבק הניטש בין האוצר לאיגודים המקצועיים הוא על דמותה החברתית של ישראל: מאבק בין האוצר, שנחוש למגר את העבודה המאורגנת בישראל, לבין האיגודים המקצועיים, המנהלים קרב מאסף נגד כוונה זו.
אם ניתן לסכל באמצעות העיצומים את כוונותיו של האוצר, אזי ביטול הטיסה להודו או דחיית התור לרופא אינם מהווים מחיר יקר.
ד"ר יוסי יונה הוא מרצה לפילוסופיה בחוג לחינוך של אוניברסיטת בן-גוריון
לפנייה לכתב/ת 
