מזריץ': אנה פרנק ללא האופטימיות

בשנים האחרונות מתרבות הצגות בתי-הספר למשחק שחורגות מתחום 'הצגת הסטודנטים' והופכות לאירועים משמעותיים בשדה התרבותי היותר רחב. לקבוצת ההפקות הללו מצטרפת כעת גם מזריץ', הצגה חדשה, שכתבו אפרים סידון ואיציק ויינגרטן (בשיתוף השחקנים), ושמועלית בימים אלה בסמינר הקיבוצים.

לכאורה, זהו עוד סיפור שואה, המבוסס על מקרה אמיתי, על יהודים במחבוא. אבל בניגוד למקובל, זהו סיפור עם סוף טוב, כי מבין שמונת היהודים שנכנסו לעליית הגג בעיירה הקטנה במזרח-פולין ביוני 1943, שבעה נשארו בחיים כשהצבא הרוסי שיחרר את העיירה באוגוסט 1944. בעצם, הסיפור האמיתי הוא מה שקורה בתוך המקלט. המחזה מתאר בדייקנות דוקומנטרית את ההתפוררות של הקשרים האנושיים הבסיסיים ביותר באווירת המחנק הבלתי-אפשרית של עליית הגג, שלא ניתן אפילו לעמוד בה ישר. יחד עם זה, יש רגעים של חמלה וגילויי אנושיות מטלטלים.

ויינגרטן מביים את הטקסט הקשה הזה בריאליזם אפקטיבי על הבמה הקלאוסטרופובית שבנתה פרידה שהם. השחקנים הצעירים מגישים בדרך-כלל ביצוע חושפני ומשכנע. בסך-הכול, זו הצגה לא קלה לצפייה, אבל חשובה לא רק בשל העדות המצמררת שהיא מעניקה לנו על מאבק ההישרדות, אלא גם בשל השאלות שהיא מעלה לגבי המחיר האנושי שמשלמים הניצולים.

אם ב'יומנה של אנה פרנק' המחזה נגמר בדבריה הסנטימנטליים של אנה על תקווה לעתיד ואמונה באנושות, הרי שכאן דברי הסיום של המספרת, שגם היא נערה שהתבגרה במחבוא, מדברים על בריחה, נקמה והתאבדות. הרבה אמונה בטבע האדם לא עולה מהסיפור שלה.