יותר מדי באגים
הצגה אינטראקטיבית שמועלת בעכו מנסה להמציא תיאטרון וירטואלי, שמחבר בין המיתוס למציאות. חבל שהמימשק מסובך מדי
"מדיאה אקס", עיבוד פוליטי ואינטראקטיבי למיתוס הוותיק, המוצג בימים אלה בפסטיבל עכו, הוא ניסיון נועז ומרתק של נאורה לזעזע את גבולות המדיום ולהציב את ההצגה והקהל בעולם תלת ממדי באינטרנט.
ח'אולה אלחאג'-דיבסי, השחקנית האנושית היחידה ביצירה, יושבת בכסא גלגלים ביוני, ומדברת אל דמויות ממוחשבות בעולם הממוחשב של מדיאה אקס המוקרן על הקירות המקיפים את הקהל ב-360 מעלות. פס הקול והתפאורה הממוחשבת המוקרנת על הקירות מתחלפים תדיר ומערבבים ישן עם חדש: אמפיתיאטרון קלאסי ומוזיקה יוונית עתיקה, גורדי שחקים ניו יורקיים, אווטארים (דמויות ממוחשבות גרפיות) של מקהלה יוונית, שירים של לו ריד ולד זפלין, תמונות של בין לאדן, מסכי מחשב וגבעות ירוקות.
אלחאג' דיבסי היא M, המתכנתת של העולם התלת ממדי הזה, המזמינה את הקהל להתעמת עם המיתוס ולבחון את השאלה הנצחית: האם הבלתי נמנע נמנע, האם ניתן לדבג (מלשון, לתקן את הבאגים) את קוד המקור של עולמנו השרוט ולבחור בכוח האהבה במקום באהבת הכוח? האם אפשר להסתפק בחזרה לסצינה הקודמת ולבדוק מה השתבש? "המושג אהבה לא נמצא", מודיע המחשב בהצגה, "האם אהבה היא באג או תכונה (פיצ'ר)"?.
גיזת הזהב
למרבה האירוניה, דבריה של אלחאג' דיבסי על עולמה שלה: "יותר מדי באגים", נכונים גם לגבי ההצגה. אך לפני הניסיון לדבג את הבאגים של "מדיאה אקס", נזכיר את המיתוס בקצרה: יאסון חיפש את גיזת הזהב כאשר פגש את מֵדֵיאָה, שעסקה בכישוף. מדיאה התאהבה ביאסון ועזרה לו לגנוב את הגיזה מאביה. הם נמלטו ליוון לא לפני שמדיאה שחטה את אחיה הקטן. יאסון זנח את מדיאה ונשא לאשה את גְלַאוּקֵה, בתו של קְרֶאוֹן מלך קורינתוס. מדיאה שלחה לגלאוקה בגד מורעל והרגה אותו ואת אביה. מדיאה, שחשה שהנקמה עדיין לא שלמה, רצחה גם את שני ילדיה מיאסון ונמלטה במרכבה רתומה לנחשים מכונפים.
במופע "מדיאה אקס", מדיאה היא פלסטינית ממשפחה מכובדת, פעילת שלום, שנישאה ליאסון, קצין ישראלי שעלה לארץ כדי להתגייס לצבא, וילדה לו שניים. למענו, היא הקריבה את אחיה, ויתרה על מדינתה ויצאה לגלות, אך הוא בגד בה עם גלאוקה, בתו של מתאם פעולות צה"ל בשטחים, האלוף קראון. מדיאה מושלכת למחנה פליטים מכוח חוק חדש האוסר על פלסטינים הנישאים לישראלים להתגורר בתחומי ישראל. היא מקצינה את דעותיה בעקבות הגירוש ושולחת את שני ילדיה למצוא את מותם כשאהידים בפיגוע המוני בירושלים, בו נרצחים גם האלוף קראון ובתו גלאוקה. "קשה יותר ויותר להבחין היכן מסתיימת האנושיות ואיפה מתחילה חוסר האנושיות", מעיר המחשב בעצב.
אם האנלוגיות האלה (המומחשות בהצגה באמצעות דיווחים מתפרצים של גלי צה"ל על הפיגוע בירושלים) נראות מאולצות, הרי שיש בכך יותר מתחושת בטן. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעולם לא היה סיפור אהבה או של תשוקה פזיזה, אם שמים בצד לרגע את הבאג של אוסלו. חטא הגירוש הקדמון (של מדיאה וגם של הפלסטינים תושבי ארץ ישראל) לא נובע רק מאהבת הכוח.
הנה כמה באגים נוספים במופע: "אני מהגרת בארץ הסייבר הלא אנושית", אומרת מדיאה בהצגה, "לא משנה הזמן והמרחק, לא משנה צבע וגזע, מה שמשנה - הם הרעיונות, וזהותי – גמישה". אך מדיאה הפלסטינית של מדיאה אקס בוחרת בזהות פלסטינית נוקשה, כפי שיאסון דבק בדגל הישראלי. אם הייתה באמת משתחררת מהנוקשות, ייתכן שהייתה חופשייה.
חתיכת בד
דגל ישראל בהצגה הוא גיזת הזהב של הקצין יאסון וחבר מרעיו, חתיכת בד שהיא אהבתו האמיתית. מדיאה יכולה לבחור בדגל הישראלי אם רק תלחץ על "אסקייפ", אך היא מסרבת ובוחרת בדגל הפלסטיני. "בחירה מוטעית", מודיע לה המחשב המרכזי של העולם התלת ממדי, "אם היית בוחרת בדגל הישראלי, היית יכולה לעקוף את הסיסמאות וההרשאות". "אין דגל או סיסמא ששווים כזה מחיר", עונה לו מדיאה, ומתייחסת למחיר הכבד ששילמה, אך האמירה הפשרנית הזו מנוגדת לעמדתה העיקשת.
הקהל בהצגה מתפקד כמעין מקהלה יוונית, המוזמן לכוון את מהלך המופע ולהשפיע על האינטראקציה של אלחאג'-דיבסי עם הדמויות הממוחשבות המוקרנות על המסכים שמסביבו. הקהל מתבקש בתחילת ההצגה להשאיר את הטלפונים הסלולריים פתוחים וביכולתו להכריע באמצעות משלוח הודעות SMS בין אהבה לבגידה או לבחור בין דגלי לאום לבין סמלי תאגידים, כפטרונים של מדיאה ויאסון. הקהל בבית גם יכול להצטרף להצבעה ולצפות בהצגה באמצעות תוכנה של סביבת תלת מימדית הניתנת להורדה חינם מאתר ההצגה
האינטראקציה עם הקהל לא ממש עובדת והעולם התלת ממדי הופך לסד המגביל את ההצגה והקהל במקום לפרוץ גבולות. למשל, ההצבעה ב-SMS מתרחשת מהר מדי עבור האצבעות המקלידות לאט של בני ה-18+ שבינינו, ואין אינטראקציה טובה בין הקהל באולם לבין הקהל בבית (למשל, אי אפשר לראות כמה גולשים הצביעו מהבית ומה סיכום הקולות עבור כל אפשרות).
המונולוגים של אלחאג' דיבסי נאמרים באינטונציה תיאטרלית גבוהה מדי עבור עיבוד שאמור להיות עכשווי, והאינטראקציה בינה לבין הדמויות התלת ממדיות על המסך נראית מאולצת. לקהל באולם גם קשה לעקוב אחר מגוון ההתרחשויות בעולם התלת ממדי ולדעת היכן לכוון את מבטו. "בסייברספייס כולנו מהגרים, ורק מי שמוכן לקבל את הבלבול ואי הבהירות, ירגיש נוח כאן", אומר המחשב בהצגה, אך קשה להציב דרישות גבוהות לקהל לא טכנולוגי ברובו המשלם מכספו כדי לצפות בהצגה. ממשק המשתמש חייב להיות ידידותי לצופה.
סיום דידקטי
"האם ננחת אל הסצינה האחרונה בלוויית יונים לבנות של שלום, או נצים שחורים של זעם", לשון משפט הסיום הדידקטי והפשטני, "האם זו רק בחירה של עיצוב ואסתטיקה, או תהליך חשבון נפש אמיתי שאינו ניתן לביטוי אפילו ב-SMS?". "המיתוס הוא קובץ לקריאה בלבד", שרה המקהלה, "לא ניתן לשנות, למחוק, או להגדיר מחדש את הסוף". כלומר, תחזיקו חזק, הפתעה גדולה. מבשרים לנו כאן שהסכסוך יימשך ולא ייפתר. לנו אין מקש אסקייפ.
בניגוד למיתוס של מדיאה, הבאגים ב"מדיאה אקס" אינם בלתי פתירים. אפשר לחזור לאחור, לשנות, לדבג ולשפר. מופעי פרינג' כאלה יכולים וצריכים לשדרג את התאטרון לטובת דור ה-SMS.
לפנייה לכתב/ת 
