שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ובמקום הראשון: הצד האפל של הירח
    יצירת המופת של הפינק פלויד הגיעה למקום הראשון במשאל הגולשים. מקומות 1-10

    11-19, 20-39, 40-59, 60-79, 80-100

     

    1. פינק פלויד - Dark Side Of The Moon (שנת 1973)

     

    המוזיקולוגית שילה וויטלי החשיבה אותו כאלבום האחרון של "תרבות הנגד", ו"הצד האפל" הוא אכן התשובה לחלום רוויי האופוריה של 1967. מה שמתחיל

    כמלמול של איש הבמה של הפינק פלויד שחי "שנים על הקצה המזויין", הופך למסה אודות הייאוש של דרך החיים האנגלית. הצד האפל של הירח היה אלגורי לחיי היומיום, כאשר מהם (בניגוד לחלום החוויה הפסיכדלית של הסיקסטיז) טענו הפינק פלויד, אין ממש אפשרות לברוח, אלא דרך השיגעון והטירוף. הם גם פתחו עידן חדש של רוקנ'רול ופסימיזם (פוסטמודרני, אם תרצו), באחד האלבומים שמכרו הכי הרבה מערכות סטריאו בכל הזמנים בזכות הסאונד המדהים. וזה גם האלבום שאתם הכי אוהבים. (א.ק)

     

    הסוכריה: Brain Damage

     

    דבר הגולשים 1: "הדיסק הכי מכשף בעולם. לכל מצב, לכל עונה, בכל שעה. תמיד נוגע, תמיד מזיז משהו בפנים. זוהי קלאסיקה. זה החיבור האולטימטיבי של דור ההורים ודור הנוער של היום. אין כמו פינק פלויד"

     

    דבר הגולשים 2: "בפעם ראשונה בגיל 15 - מהפכני, מאתגר, מרגש, מעניין, מאלף ומלא השראה. בפעם המי-יודע-כמה, אחרי אי אלו האזנות - כל מה שכתבתי למעלה. אלבום שלעולם לא אדע ממנו שובע". 

     

    דבר הגולשים 3: "אחד האלבומים היפים והטובים שיש. בשלב מסוים של חיי כאשר כולם התנסו בסמים שונים, אני העדפתי לעמעם אורות ולשים את האלבום הזה במערכת שלי. ההיי שלי היה הרבה יותר היי מאשר חשיש".

     

    דבר הגולשים 4: "בגלל המנסרה, בגלל הצלצולים, בגלל הכסף, בגלל הצד האפל, בגלל הירח, בגלל הצרחות, בגלל המשוגע, וגם בגלל שזה התקליט הראשון שקניתי. לא מספיק?"

     

    דבר הגולשים 5: "'אלבום מושלם. לחנים, מילים, נגינה. מעורר התרגשות, מביא לידי מיצוי את כל הידע המוזיקלי שהצטבר במוזיקה הפופולארית. מסכם עידן ופורץ חדש בו זמנית. כל קטע, כל ביט, כל סולו גיטרה וכל מכת סנר במקומם, ובאופן מושלם".

     

    דבר הגולשים 6: "כי בעוד מאתיים שנה האלבום הזה ישב לו במקום של כבוד לצד יצירותיהם של מוצרט ובטהובן באזור של מוסיקה קלאסית בחנויות המוסיקה. מדובר ביצירה מופתית - כל האזנה לאלבום היא חוויה מדהימה וכשמאזינים אסור לעשות שום דבר אחר (לא לקרוא עיתון תוך כדי וכו'...) וזאת כדי לספוג מהגאוניות של ווטרס וחבריו. התיאור המוסיקלי הכי טוב לטירוף מאז ומעולם".

     

    דבר הגולשים 7: "אלבום שהראה את הצד הטהור של המוזיקה. שהראה איך מוזיקה יכולה להרטיט את הנפש תוך הרמוניה מושלמת. פריצת דרך ששוות ערך בעיניי ליצירות הקלסיות כגון מוצרט, בטהובן וכו'. מוזיקה שתישאר לעולם"

     

    דבר הגולשים 8: "אין צורך להסביר. רק השם והשם של אלה שיצרו אותו צריך לעורר יראה מפני האלבום האלוהי הזה. אין, כמעט, בעולם מוסיקה, פרט לפינק פלויד. הם העבר, ההווה והעתיד שלה. האלבום הזה מייצג את כליל השלמות שאפשר להגיע במוסיקה: הגאונות מתחילה (ואפשר לומר שזה גם שיאה) בגיג הגדול שבשמים: מי לא מקבל צמרמורת למשמע השיר... ממשיכה ב'כסף', ובשיר השביעי: 'כל צבע שתרצה' זהו השיא שממנו והלאה אפשר רק לרדת - עם הדואט המושלם של גילמור עם עצמו. אין, אין גאון כגילמור - מדויד עד דויד לא קם כדויד"!

     

    דבר הגולשים 9: "אלבום ענק, פורץ דרך, רוג'ר ווטרס במיטבו בדיסק ענק שמבחינתי מסמל את כל מה שטוב במוסיקה. אלבום פורץ דרך ומתקדם שפשוט מדהים לשמוע כל פעם מחדש".

     

    דבר הגולשים 10: "מושלם"

     

    2. פינק פלויד – The Wall (שנת 1979)

     

    המטמורפוזה שעברו הפינק פלויד מלהקת מחתרת פסיכדלית בהנהגתו של סיד בארט, לציירי ארט-רוק ב-Wish You Were Here ועד למולטי-מיליונרים בומבסטיים ומהוקצעים ב"החומה" תחת שליטתו של רוג'ר ווטרס, עוררה לא מעט עויינות מצד המבקרים. ועדיין, גם בתור דינוזאורים, הם היו ניסיוניים. גם בתור האלבום שהפך לסדין האדום של הביקורות, "החומה" (שריסק את היחסים בתוך הלהקה), מכיל מקבץ של שירים יפים, שווטרס התקשה לכתוב כמותם בעתיד. והכי חשוב: האלבום – על שלל הקבלותיו בין החברה בת זמננו לבין משטר דיכוי - שלט בחייו של כל מתבגר שני בישראל (ובעולם). הוא היה גדול מתוכנו הסגולי; פומפוזי להפליא, אבל עם כוונות טובות. (א.ק)

     

    הסוכריה: The Trial

     

    דבר הגולשים: "החיים הם בשבילי מאורע אדיר ונהדר שנחקק כל יום ויום במוחי, ועם המאורע הזה שנקרא 'חיים' המלווה אותי ואותנו עד יום מותנו, מלווה אותי גם האלבום הנפלא' של פינק פלויד, להקה ואלבום שהשפיעו יותר מכל על המוזיקה בכלל וחיי בפרט, וזה העיקר לא? שיש שירים, שהם בסך הכל תווים מוזיקליים שמלווים אותנו כל חיינו, ומשפיעים על אישיותנו. למרות שאני נקרא פעור ויש שיאמרו: 'עוד לא בקעתי מביצתי', גם לי מותר להתרפק על מוזיקה שהייתה ואיננה". 

      

    3. הביטלס – Abbey Road (שנת 1969)

     

    לאחר התוהו ובוהו של הפרוייקט "Get Back" מחליטים הביטלס להפקיד שוב את עצמם ללא עוררין בידיו של ג'ורג' מרטין. חברת "אפל" מצויה מזה חודשים באנדרלמוסיה והיחסים הבינאישיים על סף נתק, אבל המוזיקה מביאה לידי דמעות. מקרטני, שמנסה לשמור על האחדות, עצוב מתמיד, סנטימנטלי אך מבלי לגלוש לקיטש; לנון ממשיך באובססיה שלו ליוקו, האריסון מצליח להלחין כמו מקרטני, ורינגו מרגיש שמגיע לו להיות ג'ינג'ר בייקר. קלאסי, אמנותי, מתוזמר היטב, זוהר מאינטליגנציה, ומפתה לאורך כל הדרך. זו ההקלטה הראשונה של הביטלס בשמונה ערוצים, כאשר הצד הראשון מכיל פנינים לרוב, והמחרוזת של הצד השני היא - כפי ששר אהוד בנאי ב"זמנך עבר" - "קטע נהדר". (א.ק)

     

    הסוכריה: Come Together

     

    דבר הגולשים: "אלבום סיום (''לט איט בי'' הוקלט קודם...) מדהים, יצירות מופלאות של כולם: אם זה 'סאמת'ינג' ו'היר קאמס דה סאן' המהממים של ג'ורג', החיפושית האהובה עלי אישית, ואם זה שירים מצוינים מבית היוצר לנון/מקרטני כמו 'קאמ תוגבר'' וכדומה. וכן, אפילו היצירה הקליטה והחמודה להפליא של רינגו, 'אוקטופוס'ס גארדן'. המעבר בין הסוף הקודר של 'איי וואנט יו' להתחלה של 'היר קאמס דה סאן' גורם לך לחוש תקווה ועידוד אמיתי, ורצף השירים החסר תקדים בחלק השני של האלבום פשוט נפלא. ממש עושה חשק לעוד"

     

    4.רדיוהד – O.K Computer (שנת 1997)

     

    "דה בנדס" אולי ייזכר עוד 20 שנה כאלבום טוב ומתוחכם יותר, אבל "או.קיי קומפיוטר", בהפקתו של נייג'ל גודריץ' הצעיר (אז בן 26), הצליח בשנת 1997 לעשות את הבלתי יאומן: לאחד חובבי רוק ואלקטרוניקה תחת קורת גג אחד. רחוק מכל פיקוח של מבוגרים, כשהם מסתגרים באחוזת הכפר של השחקנית ג'ין סימור, ויונקים מגיבורי הנעורים שלהם (בעיקר מקינג קרימזון ופינק פלויד, אבל גם מבאך) יצרו תום יורק ושות' אלבום שממחיש את המלנכוליות והדיכאון שטמונים בשגרת החיים שלנו, נטולי ההפתעות. הסאמפלרים והמלוטרון ביטאו את הדיכוי, הגיטרות את ההתנגחות, ומעל הכל היה הקול הקריפי של תום יורק, שמתחפש לנער המחפש מקום להיאחז בו בעולם של אפס ואחד. (א.ק)

     

    הסוכריה: Paranoid Android

     

    דבר הגולשים: "'אוקיי קומפיוטר של רדיוהד הוא אלבום שהגדולה בו היא, אולי מעבר לשירים עצמם, היא ההמשכיות בין כולם. יש משהו נכון פשוט בפתיחה הנוקבת של airbag, בהמשכיות בינו לבין paranoid android ובמעבר החד בין השקט הרועם של fitter happier לגיטרות הצווחניות של electroneering. האלבום הוא ללא ספק יצירת אומנות מיוחדת במינה, שאף להקה עוד לא הצליחה להשתוות אליה, למרות שלא חסרים כאלה שמנסים".

     

    5. פינק פלויד – Wish You Were Here (שנת 1975)

     

    גם סיד בארט, החבר הכשרוני מההרכב המקורי, שהפך לאחד המיתוסים הגדולים של הרוק לאחר שאיבד את שפיות דעתו, לא יכול היה לקוות לאלבום הוקרה כה יפה. כל חברי הפינק פלויד נמצאים כאן במיטבם. הסיסמאות של ווטרס על החיים בתוך המכונה מתחברים כאן לסיפור אישי (וריאליסטי), שלוקח את הלהקה למקום הכי אנושי בו דרכו. היה זה אלבום שהכיל סממנים רבים של הפרוגרסיב מבלי לחטוא ברעה אחת שלהן. אלבום איטי, אפי ורגיש; סולואי הגיטרה הליריים של גילמור, יש לציין, נותרו יהלומים זורחים. (א.ק)

     

    הסוכריה: Shine On You Crazy Diamond

     

    דבר הגולשים: "מישהו משלנו פעם אמר שתו אחד של הפלויידים יותר חשוב לו מכל הכותל המערבי, אבל לא צריך להגזים. הדיעות כמובן יהיו חלוקות בין דארק סייד לבין וויש יו. אין ספק שהצד האפל יותר חשוב מבחינת המהפכה שהוא עשה בסאונד בעולם המוזיקה, אבל אנשים ותיקים ששומעים את הפלויידים שנים יגידו לכם שוויש פשוט יותר טוב. המלודיות הארוכות ב-SHINE ON מעבירות עליך כמעט התגלות משיחית, התעלות רוחנית, עולם שכולו טוב. לסיכום, יצירת מופת עם תעצומות נפש שסיחררה לי את הלב הנפש והמחשבה לעולם ועד. מוסיקה על ערש דוואי".

       

    6. דייויד בואי – The Rise & Fall of Ziggy Stardust (שנת 1972)

     

    אחרי שהאלבום הקודם, "האנקי דורי", הוקדש לאובססיה שלו לאמריקה ולגיבורים שלה (ושלו), הבין דייויד בואי – עם קריסת האופטימיות של הסיקסטיז - שהגיעה העת להתאים את הפסימיזם של גיבוריו (לו ריד, למשל) לתקופתו ולשפתו. מהאפוקליפטיות של "5 שנים" ועד ל"התאבדות רוקנרול", הספיד בואי, חמוש בלחנים הכי גדולים שלו, ובעזרת "עכבישי המאדים" הפנטסטיים (הלהקה הכי טובה שהיתה לו), את דת הרוקנ'רול כפי שהתעצבה בשנות ה-60. עלייתו ונפילתו של זיגי, הכוכב החייזר, לצד טשטוש הג'נדר והתדמית הדו-מינית, נועדו בעצם להגיד דבר אחד: גם רוקנ'רול לא יציל את החיים המשעממים האלה. (א.ק)

     

    הסוכריה: “Soul Love”

     

    דבר הגולשים: "המוזיקה מצליחה לזרוק אותך למעלה ומיד אחר כך להפיל אותך לתחתית. חודרת לכל פינה בגוף ומעוררת כל רגש קיים. האלבום הזה הוא יצירה שלמה שבואי הצליח לרכז באלבום אחד ויחד עם הרכב מדהים ובראשו הגיטריסט מייק רונסון לבצע בצורה מושלמת. five year לפי דעתי הוא השיר הטוב ביותר באלבום והכי חשוב: לא לשכוח לנגן ב-full volume"

     

    7. נירוונה – Nevermind (שנת 1991)

     

    זה לא רק אלבום שתיעד בצורה מרגשת את התחושה של "איך-זה-לגדול-באמריקה" ("האלבום נמצא בכל בית הרוס", סיפר, אגב בריאת המיתוס, המגזין "רולינג סטון" ב- 92'). במבט לאחור ניתן לומר ש"נוורמיינד" גילם בתוכו את מרבית הקונפליקטים שקשורים לרוק וקפיטליזם: אותנטיות מול השטחיות של מדיית ההמונים ("מריח כמו רוח נעורים" היה הרוקנ'רול הכי חשוב על תרבות ההמון מאז "סטיספקשן" של הסטונס), אלטרנטיב מול מיינסטרים, זעם נעורים מול מכירה עצמית, חלום הרוקנ'רול מול הטירוף שנלווה אליו. המלודיות היו אלוהיות, הצליל היה בועט ולירי כאחד, הסיפור צירף תמונות מאוטוביוגרפיה סמי-דמיונית (קוביין, כפי שמתארת הביוגרפיה החדשה שלו, לא ממש גר מתחת לגשר), כשמעל הכל היה הקול עם החרון, מתפוצץ מאינטליגנציה ורגישות. זמן קצר לאחר ש"נוורמיינד" העיף את מייקל ג'קסון מראש המצעד, אמר קוביין על האלבום: "לפני כמה שנים, בטח הייתי שונא אותו". (א.ק)

     

    הסוכריה: "Come As You Are"

     

    דבר הגולשים: "האלבום הוא אחד המשפיעים ביותר בכל הזמנים. הוא הביא למהפך, של הרוק על שרידי שנות השמונים. הוא הביא את הגראנג', לקידמת המפה, קירב את ה-Underground למיינסטרים, והביא לפריצה של להקות לבמה המרכזית. האלבום הזה, יחד עם כל הלהקה, הביעו את הקול של הדור ההוא. חבל, שאני נולדתי, קצת מאוחר מדי".

     

    8. פרל ג'אם – Ten (שנת 1991)

     

    לא רק שהריפים היו יעילים והנגינה היתה פנטסטית, ולא רק שהעיסוק הישיר של אדי וודר בניכור וניעורים, תאם באופן מושלם את הסאונד של הלהקה, אלא שוודר הביא עמו מניירות ווקאליות שהפכו אותו לזמר הכי משפיע בעשור האחרון: מצ'אד קרוגר מ"ניקלבק" ואהרון לואיס מ"סטיינד" ועד – ואני רציני – "בוטן מתוק בקרקס", כולם מנסים לחקות אותו. בהשוואה לנירוונה, המוזיקה של פרל ג'אם היתה רצינית להחריד, נטולת קצוות של הומור ונונסנס (שהיוו את משקל הנגד לחרון והכאב של קוביין); אבל כתגובת נגד להייר מטאל, הם לקחו על עצמם את התפקיד של יוחנן המטביל, ודי היה בכך. (א.ק)

     

    הסוכריה: "Once”

     

    דבר הגולשים: "אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר. שירים מאוד חזקים, מאוד טעונים. כשאני שומעת את השירים אני מסוגלת פשוט לבכות מהעוצמה. Jeremy - אחד השירים המדהימים ביותר באלבום, ב-Alive יש סולו גיטרה מקרידי. הביצועים החיים של השירים בהופעות על ידי הלהקה ממש תופסים אותך. אי אפשר שלא לזוז, להתנועע ולשיר עם הדיסק כששומעים אותו. הבלדות מרגשות מאוד - Black, Oceans, וכמו כן השירים התוקפניים והאגרסיבים כדוגמת The Porch".

     

    9. הביטלס – Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band (שנת 1967)

     

    למעט העובדה שהוא היה בבואה מדויקת לרוח שנשבה מציר החופש והצרכנות של קרנבי סטריט מצד אחד, ול"תרבות הנגד" מצד שני, "סרגנ'ט פפר" היה הרגע בו הרוקנ'רול קיבל הכרה ממסדית כאמנות פופולרית. זה היה גם הרגע בו הוא מיצב את עצמו כתרבות הצעירה הכי חשובה של החצי השני של המאה ה-20. כשהם מציגים את החיים המערביים כ"מועדון הלבבות הבודדים של סרגנ'ט פפר", הפכו הביטלס את המודרניות על פיה, אגב בריאה של עולם סוריאליסטי נטול מעמדות וגילאים. הסיוט הפילהרמוני (לנון העדיף את המונח 'אורגזמה') המנוגן לאחור, שחוצה ומסיים את "יום בחיים", הרצועה החותמת את האלבום, החזיר את המאזין אל המציאות הקרה, אבל צעירי המערב יכלו להרגיש - ולו לקיץ אחד של אהבה - מאוחדים. "רגע מכריע בתולדות הציביליזציה המערבית", כתב עליו קנט טיינאן, מבקר התאטרון של "הטיימס" הלונדוני. אתם יודעים מה? הוא לא טעה. (א.ק)

     

    הסוכריה: "A Day In A Life"

     

    דבר הגולשים: "האלבום מהווה תקציר לכלל הסגנונות שאפיינו את הלהקה הגדולה בכל הזמנים. הוא מסמן את המעבר של החיפושיות מלהקה מופיעה ללהקה פורצת דרך ששלושים שנה ויותר אחרי התפרקותה עדיין נמצאת בראש הפירמידה. אלבום זה ביסס את החיפושיות כלהקה שמקדימה את זמנה. מה שמדהים הוא שגם היום, החיפושיות עדיין מקדימים את זמנם".

      

    10. יו-2 -  (Achtung baby (1992  

     

    בזמן שהם היו עסוקים (בין השנים '87-88') בכיבוש העולם, שינויים דרמטיים פקדו את עולם הפופ: רייבים על אקסטזי החלו לשטוף את בריטניה, ה-MTV השיק את תוכנית ההיפ-הופ הראשונה, והפיקסיז הציגו אפשרויות חדשות של כתיבה והפקה לעולם הרוק האלטרנטיבי. הצליל המהפנט והיבש של "עץ יהושוע" הפך כמו בין לילה לאנכרוניסטי (להזכירכם, סאגת גילוי הבלוז באלבומם הבא, "ראטל אנד האם", תמיד הייתה שנויה במחלוקת). אז יו-2 לקחו הפסקה בת שלוש שנים, האזינו להרבה מוזיקה חדשה, והחליטו לנחות בברלין, ולהמציא את עצמם - בעזרתם של בריאן אינו ודניאל לנואה - מחדש. בונו, אז בתחילת השלושים ומשהו, נצמד למשקפי הזבוב, החל שוקל מחדש את המוסר הדתי הנוצרי שהיה כה מזוהה איתו, ופינה מקום להתלבטויות אמיתיות על אהבה, תאווה, אמון ובגידה. הקצה גילה את הוואה-וואה, אדם ולארי פרגנו להאוס ואר. אנד.בי, והתוצאה היתה האלבום הכי אורבני וסקסי של יו-2.

     

    הסוכריה: "Even Better Than the Real Thing" 

     

    דבר הגולשים: "אלבום שמשלב המון סוגי מוזיקה כגון רוק, פופ, אלקטרוניקה, סול ועוד. אלבום שמרגש אותי כל פעם מחדש במנגינתו ותוכן השירים שנוגעים ללב, ובעיקר המסר של השיר ONE. אלבום שמתאים להמון מצבי רוח שבהם נמצא הבן אדם. וכמובן בגלל שהם הלהקה שאני הכי אוהב".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    במקום הראשון
    במקום השני
    במקום השלישי
    במקום הרביעי
    במקום החמישי
    7 לילות
    מומלצים