שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    הפתעת ז'נווה

    ממדי התמיכה בהסכם מרשימים במיוחד גם מפני שהוויתורים שעשו המתדיינים הישראלים פוצעים את מה שמתואר תדירות כ"ציפור נפשנו" ומכרסמים במה שמתואר כ"סלע קיומנו"

     

    תוצאותיו של סקר "ידיעות אחרונות" שבדק את תגובת הציבור ל"הסכם ז'נווה" מפתיעות בשיעורם הגבוה של תומכי הנסיגה לגבולות הקו הירוק. הן מצביעות על כך שדי יהיה בהצטרפותם של עשירית האזרחים לעמדת המיעוט כדי שייווצר תיקו בין התומכים בנסיגה כמעט מוחלטת לבין המתנגדים לה.

     

    ובכן, מתברר שלמרות הזמן הרב שעבר מאז תחילת הכיבוש, למרות שלמען ההחזקה בשטחים הכבושים נפלו יותר מאלף קורבנות, למרות ההשקעה הכספית של מאות מיליארדי שקלים בבניית ההתנחלויות, למרות פעולתה של מכונת התעמולה הלאומנית, למרות טעויותיהם הקשות של מנהיגי השמאל ותרומתם הענקית של הפלסטינים לטיפוח השנאה בין העמים, למרות כל זאת לא הצליחו חסידי שלמות הארץ לעקור ממוחם של ישראלים רבים מאוד את ההכרה בכך שכדאי לסגת.

     

    ממדי התמיכה בהסכם מרשימים במיוחד גם מפני שהוויתורים שעשו המתדיינים הישראלים פוצעים את מה שמתואר תדירות כ"ציפור נפשנו" ומכרסמים במה שמתואר כ"סלע קיומנו". הכוונה היא להסתלקות מהר הבית, מרוב חלקי העיר העתיקה של ירושלים ומן השליטה בקברי האבות בחברון. גם אלה וגם הוויתור על שלוש ערים שבהן מתגוררים רבבות ישראלים, לא הרתיעו 39 אחוז מהנשאלים מלתמוך בתוכנית. הם תומכים בה, עוד לפני שהמנהיגות הפלסטינית הרשמית אימצה את ההסכם ועשתה מחווה כלשהי כדי לזכות באמוננו.

     

    מי שזוכר את המהפך המנטאלי שהתחולל אצלנו עם בואו של אנואר סאדאת לישראל, יכול להעריך כי תמיכה פלסטינית ברורה בהסכם ז'נווה תטה את דעת הקהל הישראלית, תיטול מהימין את תמיכת הרוב ותהפוך לאבן הפינה של הסכם מדיני. זאת, ולא הטכניקה השנויה במחלוקת שבה התנהלו ומומנו השיחות, היא הסיבה לחמת הזעם שבה קידמו דוברי הממשלה את המסמך.

     

    ובכל זאת, קטן הסיכוי להשיג הסכם מדיני על-פי תוכנית ז'נווה. בהיעדר מחקר המסביר את מניעיהם של חסידי ההסכם, איננו יודעים מה שיעורם של המאמינים כי יישומו ינחיל לנו שלום. סביר להניח שרבים מבין הדוגלים בנסיגה כלל אינם בטוחים בכך, אלא שהם סבורים כי המשך הכיבוש מסכן את יהודיותה של מדינת היהודים ומערער את ביטחונה. מוטב לנו לסגת, כך הם חושבים, כדי לחזק את החברה הישראלית נוכח האיום הדמוגרפי ונוכח עלויות הכיבוש בדם ובדמים.

     

    אם הנסיגה תצמיח שלום, מה טוב, ואם שלום לא יצמח ממנה, לפחות נקצר את קו החזית ונתחזק. במובן זה, כך אני סבור, רוב התומכים בהסכם הם יותר אהוד ברק מאשר יוסי ביילין.

    אלא שברק כבר בחן את נכונותם של הפלסטינים לפשרה מרחיקת לכת, ובני שיחו נכשלו בבחינה. טענתו, שנתמכה בדעתם של כמעט כל שותפי הדיונים בקמפ-דייויד, הייתה שעם ערפאת אין אפשרות להגיע להסכם, ומסקנתו הייתה שיש לסגת לגבולות נוחים, אך לא אלה שנקבעו ב"הסכם ז'נווה", מבלי שנחרוץ בכך את הגבולות הסופיים.

     

    אמנם ביילין ועמיתיו הצליחו להוכיח שיש עם מי לדבר, אבל בהוכחה הזאת אין רבותה. את המנטרה "אין עם מי לדבר" לא צריך לפרש כקביעה שבקרב מיליוני הפלסטינים אין בנמצא קבוצה של שוחרי שלום. גם הספקנים המחמירים ביותר בינינו טענו כי יש ויש, אלא שהעם הפלסטיני לא הפקיד בידיהם את ייצוגו כלפי העולם וכלפי ישראל. ההמונים תומכים בסרבן השלום יאסר ערפאת, או בגרועים ממנו.

     

    צירופם למשלחת הפלסטינית של כמה אישים בולטים מן "התנזים" אינה אומרת אלא זאת, שהתמיכה הפלסטינית בהסכם רבה מששיערו הפסימיסטים, אבל בלי

    שיוכח כי עוצמת התמיכה בו דומה לעוצמתה בקרב הישראלים, ובלי שתתורגם התמיכה הזאת לשינוי ברור בעמדתה של ההנהגה הפלסטינית, לא יהיה להסכם כל ערך. תגובותיו הצוננות של ערפאת מלמדות שגם הפעם לא מחמיצים הפלסטינים הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים