מקומות 80 עד 100

100. רדיוהד – Amnesiac (שנת 2001)

מאחר שחברי רידוהד התקשו להגיע להסכמה בדבר אלו רצועות ייכללו ב"קיד איי", הם החליטו להוציא אותם בשני אלבומים נפרדים. "אמניזיאק", שיצא מספר חודשים מאוחר יותר, היה הטוב יותר מבין השניים: יציב ומזוקק יותר, הרפתקני לא פחות, והכיל את תזמורי המיתרים המבריקים של ג'וני גרינווד. תום יורק עורר מחדש את אותו ילד חיוור ומנוכר (שהכרנו לראשונה ב"קריפ") בשלל קטעים חזקים, שכל אחד היה עצוב יותר מקודמו. הלחנים, ברובם, רחוקים מלהתחנף, אבל תום יורק מוכיח שהוא עדיין אמון על הגשת מלודיות כובשות. יש באלבום יותר אווירה מתוכן, אבל אלו היו הרצועות שהצילו את רדיוהד מלהפוך בעל כורחם לבורגנים של אמצע הדרך. (א.ק)

הסוכריה: Knives Out

דבר הגולשים: "עצוב, קודר, חדשני, מרתק. רוק פוגש אלקטרוניקה. דיסק שלא אהבתי בהתחלה, אבל כשלמדתי להכיר אותו הוא לא יצא לי מהראש".

99. מאיר אריאל – שירי חג מועד ונופל (שנת 1978)

הטרובדור הישראלי מכולם, שהצליח לחרוז את מציאות חיינו לתוך סיפורים קטנים - ולפרוט את כולה על גבי גיטרה אקוסטית פשוטה. אמן פולק מקומי, ברוח קיבוצניקית, ומלחין בחסד. האלבום הזה, שפרץ את דרכו כיוצר עצמאי, הציג אופציה חדשה לרוק הישראלי: דגש חסר תקדים על הטקסט, שמוביל אחריו את המוזיקה, ויוצר תמונת עולם ייחודית ומרתקת, ששואבת פנימה את המאזין. (ג.ק.ע)

הסוכריה: "שיר כאב"

דבר הגולשים: "למעשה, כמעט כל אחד מאלבומיו של מאיר אריאל יכול היה לתפוס את משבצת 'האלבום הכי אהוב עלי'. כל כך הרבה כישרון, מקוריות ויצירתיות היו באיש הנדיר הזה, שלצערי לא קיבל בחייו את ההכרה שכה הגיעה לו. בחרתי דווקא בשירי חג אולי בגלל תקווה או אולה בבו. אולי בגלל שיר כאב עובר ושב, ד''ר התחכמות או טרמינל. או אולי דוקא בגלל התצלום שעל העטיפה של התקליט, שם מאיר/ארול עדיין על עץ האקליפטוס או האשכוליות וזה לפי שעה בסדר. איזה מזל אני שר עכשיו"

98. שלמה ארצי – שניים (שנת 1996)

160 אלף עותקים מכר התקליט הזה. בהתחשב בעובדה שמדובר בתקליט כפול, הרי שמדובר באחת ההצלחות המסחריות הגדולות ביותר שידעה המוזיקה הישראלית. ארצי, שהפך בתקופה שאחרי רצח רבין לאמן בעל מעמד חסר תקדים לא רק במישור המוזיקלי אלא גם ברמה הלאומית, הקליט להיטי ענק כמו שיר הנושא, "מנגב לך את הדמעות" ו"היא לא יודעת מה עובר עלי". המבקרים לא נפלו מהכיסא, אבל המעריצים אמרו את דברם. (ג.ק.ע)

הסוכריה: "זה מה שנשאר"

דבר הגולשים: "מוסיקה שכיף לשמוע ולשיר"

97. שלום חנוך – מחכים למשיח (שנת 1985)

כמו רבים באמצע שנות השמונים הגיע גם חנוך לתקופת הספרינגסטין שלו ויצא לכבוש את האיצטדיונים בגיבוי של תקליט רוק חזק, בומבסטי ונוקב, שמכר רבבות עותקים. שיר הנושא הצליח לסכם את תקופת ההיפר אינפלציה-מלחמה בלבנון-ייאוש כללי ששררה במדינה. בתוספת בלדות מרגשות, שירי מחאה פוליטים וההפקה הקלאסית של משה לוי - הצליח חנוך הבוגר להפוך לרוקר של ממש, מבלי להפוך לפתטי. (ג.ק.ע)

הסוכריה: "קרן שמש מאוחרת"

דבר הגולשים: "שלום חנוך הוא האחד והיחיד מבחינתי, הוא משלב בכתיבה שלו אהבה, אנושיות, ישראליות, פוליטיקה, השקפת עולם אישית ובנוסף הוא כאילו נמצא איתי בחדר ומשוחח איתי כאשר אני שומע את השירים שלו. הבחירה דווקא ב'מחכים למשיח' היא בגלל אוסף השירים המשובח והמדויק ובגלל שעד היום הוא מדבר אלי כמו בפעם הראשונה".

96. אבבא – Gold: Greatest Hits (שנת 1993)

בני אנדרסון וביורן אולבאוס ונשותיהם – אגיתה פאלתסקוג ופרידה לינגסטאד - הובילו בשנות ה- 70 את התעשייה הכי גדולה שיצאה משבדיה אחרי וולוו. כמו המכונית המפורסמת, הם היו יציבים להפליא, אך עבדו על נוסחה קבועה ונטולת הפתעות. כמפיקים, אנדרסון ואולבאוס השקיעו - יחד עם הטכנאי שלהם מייקל בי טריטו - חודשים שלמים בסינגל בודד עד שאי אפשר היה להפריד בין הצליל לבין השיר. אבבא קיבעו את הבית-גשר-פזמון לצורת אמנות בפני עצמה, כאשר בעודם מתכוונים ליצור מוזיקה אמריקנית טהורה, הם יצרו את הצליל הכי גלובאלי ונטול מקום בתולדות הפופ. "גולד" מכיל את כל השלאגרים, אבל צפייה, נאמר, ב"פרסיליה מלכת המדבר" תמקם את השירים בקונטקסט הכי נכון להם. (א.ק)

הסוכריה: Dancing Queen

דבר הגולשים: "אחת הלהקות הטובות ביותר שהיו בהיסטוריה של הפופ. להיטים נצחיים שתמיד כיף לזמזם אותם. מנגינות קליטות וגאוניות שיש חושבים שהם פשוטות (שינסו הם לחבר כאלה שירים) בקיצור ה א ל ב ו ם ה ט ו ב ב י ו ת ר"

95.  אואזיס - Definitely Maybe (שנת 1994)

לצד "פארק לייף" של בלר, היה זה האלבום שבישר את גל הבריט-פופ. המוזיקה היתה מזיגה של הביטלס, טי.רקס, המי, דייויד בואי (בתקופת הגלאם), הסמול פייסס, ואי אלו ריפים גנובים מפרסומות, אבל מה שנותר מוצק באלבום הבכורה של אואזיס היה... התוכן: אלבום רוקנ'רול על בני מעמד פועלים שחולמים להיות כוכבי רוק. הלחנים של נואל גאלאגר היו פגזיים, הגיטרות בשרניות, המילים היו לרוב נונסנס, אבל ליאם גלאגר שר אותם באותו אופן בו הוא מאמין שמנצ'סטר סיטי היא הקבוצה הכי גדולה על כדור הארץ. הגלאגרים, ואת זה אי אפשר לקחת מהם - על שחצנותם הבוטה, הראיונות ההיסטריים והמניירות הוולגריות - חוללו את התפוצצות הרוק הבריטית הכי גדולה מאז הסקס פיסטולס. הם גם יהפכו לפסקול הבלתי רשמי של העידן הכי אופטימי בבריטניה מאז שהביטלס, המיני של מארי קוואנט וטוויגי נפגשו באותו רחוב. (א.ק)

הסוכרייה: Supersonic

דבר הגולשים: "הדיסק של אואזי מעולה ללא ספק. הוא זכה במקום 3 בתחרות האלבומים של NME וזה מראה כמה האלבום באמת טוב".

94. אהוד בנאי – קרוב (שנת 1989)

כשהוא נע בין עולמות שונים, מירושלים ועד לסנטיאגו, ובין צלילים שעוברים בבית הכנסת, קופצים לדילן ונגמרים בביטלס, יצר אהוד בנאי אלבום שמערבב את החומרים מהם הוא עשוי - ומהם עשויים כולנו. ההפקה העדינה של עובד אפרת, בצירוף ליכולות המוזיקליות המרשימות של צוות הנגנים ובראשם הצליל הייחוד של נעם הלוי - יצרו תקליט על זמני, שהגדיר מחדש את המושג "מוזיקה ישראלית". (ג.ק.ע)

הסוכריה: "רחוב האגס 1"

דבר הגולשים: "בוב דילן עם דקלון, רבי נחמן מברסלב עם ואן מוריסון, אום כול תום עם ווילי נלסון; נשמע בלתי אפשרי, אבל אהוד עושה את זה. יש הרבה אלבומים שניסו לשלב השפעות שונות, לתת ביטוי לצדדים שונים של הישראליות. אבל כשאני מקשיב לאהוד ב'קרוב' - ולא חשוב אם הוא שר על חצר של בית בירושלים או בגליל, על לילות של ירח מלא בהודו או אפילו על תמונה מתקופת הבארוק - רק אז אני מרגיש שאולי באמת מתחיל להיווצר פה משהו חדש. משהו משלנו".

93. בוב דילן - Blood on the Tracks (שנת 1974 )

אחרי מספר שנים של אלבומים תמוהים ומחסור בהשראה ("מה זה החרא הזה?, היתה שורת הפתיחה לביקורת שהתפרסמה ב"רולינג סטון" על "סלף פורטרייט", שיצא ב- 70'), חוזר דילן ב- 75' (עם המפיק פיל רמון) בשאגה. חיוני, צלול, מושחז וממוקד, דילן – כשהוא, כמו ברגעיו הכי טובים, קולאז' של וודי גת'רי, בליינד למון ג'פרסון ורוקבילי, שר בקול הכי משכנע שלו מאז "בלונד און בלונד". זהו אלבום הגירושין שלו, שמציג טרור רגשי לצד שלום והסכמה, התבגרות וילודה מחדש, פספוס וקבלה. מזל שלא קיבלו אותו לקיבוץ. (א.ק)

הסוכריה: Idiot Wind

דבר הגולשים:  'עזבו הסברים, שימו במערכת, תקשיבו"

92. פורטיסהד – Dummy (שנת 1994)

שנה לפני שהצליל של בריסטול כבש את העולם. איטי, אפלולי, מבוסס על סאמפלרים ודיוות, הוא נתן תחושה שכל העיר הזו חיה על מריחואנה. "מאסיב אטאק" היו הראשונים לפרוץ, אחריהם באו טריקי (מתכנת התופים שלהם), שהציג את יצירת המופת הגדולה של התקופה, "Maxinquaye”, ופורטיסהד שהיו רחוקים מלהיות פראיירים: יותר מהשירים, ההפקה המופלאה והרעננות היצירתית (וההשבה של הטרמולו לאופנה), היה זה הקול הדואב של בת' גיבונס, שנשמעה כמו בילי הולידיי עכשווית והגישה רגעים מופתיים של מלנכוליה בריטית. (א.ק)

הסוכריה: Glory Box

דבר הגולשים: "הרבה אלבומים ריתקו אותי לחודשים שלמים, אבל רק אלבום אחד לא עוזב אותי, ושומר על רמת העניין וההתרגשות גם שנים אחרי שיצא, אחרי שהתבגרתי איתו והכרתי כל תו וכל מילה. בגלל החידוש המוזיקלי, בגלל הקול של בת' גיבונס, בגלל השימוש החכם בסימפולי היפ-הופ למיניהם עם אווירה קודרת, תזמורתית, מלנכולית, בגלל השיר Roads שמהדהד דרך קבע בראשי, בגלל כל סצינת הטריפ-הופ מבריסטול, ובגלל ההתרגשות המחודשת, בכל פעם שהמחט מתיישבת על התקליט הזה".

91. מיילס דייויס – Kind Of Blue (שנת 1959)

אחד מאלבומי הג'ז הפופולריים בכל הזמנים. כשהם לוקחים צעד נוסף בהתנתקות מהעבר הביבופי, מאמצים את הגותו של ג'ורג' ראסל אודות מרכזיותו של המודוס הלידי (לידיאן) במוזיקה המערבית, זונחים מיילס והמעבד ביל אבנס את האלתור המבוסס על שינויי האקורדים לטובת אלתור המתבסס בעיקר על המודוסים, במטרה אחת: למצוא את המלודיה האלוהית. עדין, נוגה ויפהפה במיוחד, האלבום הוקלט תוך יום אחד ללא כל חזרות, כאשר דייויס ואבנס נשענים על היכולות הפנומנליות של כמה מן הנגנים הכי דגולים של תקופתם, ביניהם הסקסופוניסט ג'ון קולטריין. (א.ק)

הסוכריה: So What

90. פיית' נו מור – Angel Dust (שנת 1992)

אחת התצוגות המרשימות ביותר של סולן רוק בכל הזמנים. מייק פאטון השתדרג לתוך הלהקה הוותיקה והוביל אותה לשיאים מדהימים, כשהיא מצליחה לשמור על הצליל הקשוח שלה, אבל לעטוף אותה במספיק מלודיה כדי להתחבב גם על הקהל הרחב, לא מעט בזכות הגירסה ל-Easy. בארה"ב הדיסק זכה דווקא להצלחה פחותה מאשר תקליטים אחרים של הלהקה, אבל כאן בארץ הוא הפך לקלאסיקה, לא מעט בזכות ההופעה של הלהקה בפסטיבל בחיפה. (ג.ק.ע)

הסוכריה: Everythin's Ruined

דבר הגולשים: "האלבום שגרם לי להתאהב במוזיקה. בחיים לא שמעתי משהו שגרם לי להרגיש ככה לפני זה והיחס שלי למוזיקה לפני שקניתי את הדיסק ואחרי שקניתי אותו הוא שונה לגמרי. גם אם אני מסתכל עליו תוך התעלמות מהמימד האישי (למרות שאין סיבה לעשות את זה) זה אלבום מעולה לדעתי. שירים קשים ומיוחדים, הוא בנוי מצוין, ומייק פאטון במיטבו".

89. החלונות הגבוהים – החלונות הגבוהים (שנת 1967)

בעיני רבים - האלבום שבו הומצא הפופ הישראלי. השילוש של שמוליק קראוס-ג'וזי כץ ואריק איינשטיין הביא לעולם שירים קלאסיים שעומדים בזכות עצמם עד היום. קראוס היה הראשון להחדיר בהצלחה כה מסחררת תבניות פופ לעולם הזמר העברי, ולא להתבייש לשיר מילים  פשוטות יחסית עם הומור משונה לעתים. עד היום, 36 שנה אחרי, השירים מככבים בפלייליסטים. (ג.ק.ע)

הסוכריה: "בובה זהבה"

דבר הגולשים: "ארץ ישראל היפה, הקלילה והתוססת. שמוליק קראוס מלחין אדיר שהורס לעצמו כל פעם מחדש, אבל הלחנים נשארים מופלאים כתמיד".

88. מגהדת' - Rust in Peace (שנת 1990)

במעבר שבין שנות השמונים לתשעים זכה המטאל לפריחה חסרת תקדים. הצלילים התרככו במקצת אבל לא יותר מדי, וקהל הטינאייג'רז בארה"ב, ואחריו בישראל, מיהר לאמץ אותם. RIP נחשב לאחד האלבומים הקלאסים והמצליחים מאותה תקופה. התופים, הגיטרות, השירה - נארגו כולם יחדיו למסכת גברית וקשוחה של מטאל, אבל לא כזו שלא ניתנת לעיכול. השירים הציגו את מגאדת', אחת הלהקות הוותיקות והאהובות בז'אנר, בשיאה, אולי בזכות ההרכב המוצלח ביותר שלה עם הגיטריסט מרטי פרידמן. (ג.ק.ע)

הסוכריה: Tornado Of Souls

דבר הגולשים: "אלבום מצוין. טעון רגשות, ליריקה מצוינת. אלבום מפוצץ, מהיר, חזק, מלודי, נגינה ברמה מעולה. פשוט אלבום אומנות, אין עליו".

87. נירוונה – In Utero (שנת 1993)

האלבום שאחרי ההיסטריה של Nevermind. קוביין כבר מיואש מההצלחה הבלתי צפויה, סובל מדכאונות חוזרים ונשנים ומהתמכרות לחומרים שונים ומשונים. יחד עם חבריו ללהקה הוא משחרר אלבום קשה, כואב, נוקב, מיוסר - אבל עדיין מלודי. האלבום זכה להצלחה מסחרית פחותה מקודמו, אבל נשאר תיעוד יוצא דופן לאמן שעלה לשמיים - ונשרף. צלילה למילות השירים עדיין מבטיחה מנת כאב מרשימה. (ג.ק.ע)

הסוכריה: All Apologies

דבר הגולשים: "'גראנג' בשיאו, ניהלסטי אך חם ומקרב באותה מידה. כל שיר מבריק בפני עצמו, יצירת מופת חסרת תקדים. כל רגש אנושי קיים בדיסק הזה... אהבה, שינאה, יאוש זעם נעורים ועוד. הקול המלאכי של קורט קוביין מתחבר בצורה נפלאה עם הגיטרות הזועמות והתיפוף המדויק של דיוויד גרוהל, כשהבס המדויק אך נוגע ללב של הבאסיסט עוטף את כל זה לתוך עטיפה מבריקה של רוק גראנג' נוטה לפרוג רוק עם טיפה פופ... מאסטר פיס".

86. לו ריד – Transformer (שנת 1972)

הגאון היהודי המיוסר מניו יורק באלבום המצליח ביותר שלו, שהניב את הלהיטים הגדולים ביותר בקריירה שלו. חלק ממעריציו השרופים יטענו שמדובר באלבום מרוכך ומסחרי שחסר את המרירות של ימי מחתרת הקטיפה, או את העומק של "ברלין", אבל חלק יאמרו שהמסרים הנוקבים והציניות חסרת הפשרות פשוט מסתתרים כאן בעטיפות נוחות יותר שרקם עבור ריד דייויד בואי, שהיה אז בשיאו. בכל מקרה - 30 שנה אחרי, השירים בתקליט, ובראשם Perfect Day אהובים מתמיד (ג.ק.ע).

הסוכריה: Satellite Of love

דבר הגולשים: "מבחינתי זה אלבום מושלם ללא שיר מיותר או פגום, לו ריד בשיאו כזמר, מלחין וכותב שירים - ועדיין ללא שיתוף הפעולה וההפקה המוזיקלית הקטיפתית של דיוויד בואי ספק אם היה מגיע לאותם פסגות"

85. ביורק – Debut (שנת 1993)

לעתים קרובות חובב המוזיקה הממוצע מתפתה לחושב שהכל כבר נעשה ולא ניתן לחדש דבר. ואז מגיע תקליט כמו אלבום הבכורה של ביורק כסולנית (לפני כן היתה בלהקת השוגרקיובז האיסלנדית), ומוכיח שתמיד אפשר לעשות משהו אחר. הקול המיוחד, העיבודים ברוח ג'זית-פנקית-פופית, הקליפים המשונים - הביאו לעולם כוכבת חדש, עם עולם משלה וסאונד משלה. אם תמיד תהיתם מה היא שרה שם - עכשיו אפשר לברר. (ג.ק.ע)

הסוכריה: Venus As a Boy

דבר הגולשים: "הזמרת שהכי עושה לי את זה היא ביורק . לגרום לי לבחור בין כל האלבומים שלה - משמעו עינוי, בעיני. אבל כיון שהוא אלבום הסולו הראשון שלה - אני אבחר בו כיון שהוא מסמל, בשבילי, תחילתו של עידן חדש - ואת תחילתה של תקופה חדשה - עם מוזיקה מדהימה".

84. משינה – מכונת הזמן (שנת 1995)

לפני הקאמבק המוצלח של הקיץ החולף, האלבום הזה (למי שלא זוכר - מומלצת קפיצה למומה) היה מזכרת הפרידה הטובה ביותר מהלהקה הכי אהובה בארץ. התיעוד של סבב הופעות הפרידה, שנערך כשהלהקה היתה בשיאה מבחינת יכולות הביצוע, מהווה הוכחה נמרצת לכך שמדובר בלהקה אמיתית עם בשר, ולא בגימיק חולף. (ג.ק.ע)

הסוכריה: אין מקום אחר

דבר הגולשים: "אלבום ההופעה החיה הכי טוב שיצא בארץ"

83. פינק פלויד – Atom Heart Mother   

בראיון שהעניק לפני שנה למגזין האמריקני "רולינג סטון" הודה דייויד גילמור כי אלבום פרוגרסיבי זה מ-1970 הוא "פיסת טראש אמיתית". עם זאת, המעריצים האדוקים לא מוכרחים לקחת ברצינות את דברי האמן. אחרי הכל, היצירה כבר הפכה לנחלת הכלל. הצד הראשון היה על טהרת המוזיקה הקלאסית, ואילו הצד השני היה אקוסטי ורוויי בשירים קטנים ויפים. כך או כך, העטיפה עם הפרה נחקקה בזיכרון הקולקטיבי הרבה יותר חזק מאשר המוזיקה. (א.ק)

הסוכרייה: Fat Old Sun

82. עברי לידר – האנשים החדשים (שנת 2002)

אחת הכניסות המפתיעות והטריות ביותר למצעד. לידר, נציג גאה של הדור החדש, הוא אולי הבולט והמצליח בדור הזמרים האחרון של ישראל. בחירת נושאי השירה, ביחד עם יכולות ההפקה המדהימות שיצרו סאונד מדויק, נקי ומעודכן - יחד עם הפרגון הרדיופוני והלוק הנכון, הפכו אותו לאליל הרוק הבולט של המילניום החדש. (ג.ק.ע)

הסוכריה: בתי קפה 

דבר הגולשים: "האלבום האחרון של עברי לידר הוא ללא ספק האלבום הטוב ביותר שנתקלתי בו מעולם. יש לי אותו כבר יותר משנה ואני עדיין מצליח להנות מכל שיר ושיר. המיוחד באלבום הזה הוא שכל שיר ושיר באלבום מציג משהו אחר, משהו חדש... פעם אחת זה המילים הכתובות כל-כך טוב, ובפעם אחרת זה הלחן המדהים. דיסק מדהים!"

81. פורטיסחרוף – 1900? (שנת 1990)

אחרי ש"סיפורים מהקופסא" פילס את דרכם לצמרת הרוק הישראלי, שיחררו פורטיס, סחרוף וצוות הנגנים המיומן שלהם אלבום מלא בלהיטי ענק שכבשו את הרדיו והקהל. שיתוף הפעולה בין פורטיס המטורף לברי הצונן מעולם לא נשמע טוב יותר. עד היום מתקשים ברי ורמי לסיים הופעות, ביחד או לחוד, מבלי לחזור לרגע לאחד מלהיטי הענק של התקליט, שהציגו את הרוק הישראלי בשיא כוחו. מי שלא מאמין יכול לשמוע את התקליט באתר של ברי. (ג.ק.ע)

הסוכריה: "חלום כחול" 

דבר הגולשים: "אלבום מופת של פורטיסחרוף. ניצוצות - השיר הישראלי הטוב בכל הזמנים"

80. קינג קרימזון – Red (שנת 1974)

מההרכב המקורי כמעט ולא נותר זכר, אבל "רד" מסכם חמש שנים של קו פרוגרסיבי ואפל עם אלבום שמכיל את כל הטוב שהיה לרוברט פריפ להציע. הנגינה פנטסטית והעוצמה נשארת כמעט לאורך כל התקליט. כיאה לאלבום פרוגרסיבי שכזה, הוא עורר כמו שצריך את חמת המבקרים, אבל נותר חובה לחובבי הז'אנר. (א.ק)

הסוכריה: One More Red Nightmare

דבר הגולשים: "האלבום האולטימטיבי. אלבום פרוג-מטאל מובהק של פריפ, ברופורד וווטון המצוינים. בעיקר מומלץ השיר האחרון - starless שימו לב איך הכל נשמע כמו בלאגן, אבל אחרי שמבינים את השיר, רואים איך הכל מסתדר בהרמוניה מושלמת".