כך חילצתי את עצמי מבוליביה
בעוד ישראל מחלצת 102 מטיילים מלה-פאז, נותרו כ-60 ישראלים מאחור. אחד מהם, מתן עדן (25) מרמת-השרון, נקלע למהומות בדרום המדינה - אזור אותו הוא מתאר כ"מערב פרוע ללא שריף". קצת תושייה (וכמה שטרות ירוקים) הצליחו לחלצו מן האש - לא לפני שהג'יפ בו נסע כותר בהמון זועם, חמוש בקבוקי בירה. מלימה בירת פרו הוא כותב ל-ynet על חוויותיו
הכל התחיל ב-14 באוקטובר, אחרי שהגענו לסלאר דה-אויוני (מדבר המלח), עיירה קטנה בדרום מערב בוליביה. ההפגנות השקטות שנערכו ברחבי המדינה כבר מספר שבועות, התפרצו והפכו למאבק רב עוצמה.
אויוני עלתה באש. החקלאים סבבו סביב העיר, פוצצו מוטות דינמיט והכריזו בקול סיסמאות שונות. תנועת האוטובוסים והמוניות הופסקה. בעלי האכסנייה שבה שהינו הודיע לנו, שנמל התעופה בלה-פאז נסגר. הייתי אמור לטוס משם ללימה ב-19 באוקטובר.
טיילתי יחד עם ארבעה תיירים נוספים: אירי אחד ושלושה איטלקים. היה עלינו להגיע חזרה לעיר גדולה יותר, פוטוסי, לאחר שהנחנו שנוכל להגיע ממנה למקומות אחרים, אולי אפילו לצאת דרכה מהמדינה. אם הייתי יודע אז, שהמצב ידרדר במהירות ובקיצוניות כזו, הייתי יכול אולי לצאת מבוליביה דרך אויוני.
בעלי האכסנייה סיפר לנו, ששישה תיירים שהוא מכיר נמצאים בפוטוסי, ושהוא שולח בלילה ג'יפ שייקח אותם משם לאויוני. הוא הציע לנו לנסוע איתו לשם, ומאוד שמחנו, כי הוא הציע את ההסעה במחיר של אוטובוס מקומי.
כמו ירושלים ביום כיפור
הגענו לשם בשלום בערך בחצות. בבוליביה אין חיי לילה סוערים מחוץ ללה-פאז, כך שלא חשדנו שמשהו לא בסדר, כשמצאנו רחובות נטושים. הלכנו לישון, ולתומי חשבתי ששדה התעופה בלה-פאז ייפתח מחדש תוך כמה ימים, כך שאוכל להגיע לשם ולטוס ללימה, פרו כמתוכנן.
אבל כשהתעוררנו ויצאנו לרחוב, הבנו שנקלענו למצב גרוע מאוד. זוכרים איך ירושלים נראית ביום כיפור? דמיינו זאת בתוספת אלפי כורים, שמפגינים ברחובות ומפוצצים מוטות דינמיט. הם אמנם לא הרגו אף אחד, ורק פוצצו את המוטות להנאתם, אבל היה מאוד מתוח.
כל כוחות המשטרה והחיילים נשלחו ללה-פאז כדי להגן על בנייני הממשל ואנשיו, ופוטוסי נראתה כמו עיירת מערב פרוע, ללא שריף. לא היו מכוניות ברחוב, לא מוניות או אוטובוסים. כל החנויות והמשרדים היו סגורים, וכך גם המסעדות. במשך 24 שעות אכלנו רק לחם ותפוחים.
יום קודם לכן הוכרזה שביתה כללית, אשר מנהיגי המרד הבטיחו לנקום במי שיפר אותה. חבר שלי ואני היינו עדים לביזת משרדים של חברת אוטובוסים, לאחר שניסתה להפר את השביתה. הם פשוט גנבו משם הכל: נורות נאון, ריפודים וציוד.
קונה את עולמי במאה דולר
הבנתי שעליי להימלט משם לכיוון סוקרה, הבירה הרשמית, בה פועל נמל תעופה מקומי. משם רציתי להגיע לסנטה-קרוז הסמוכה לגבול ברזיל, ואשר ממנה ניתן לטוס לכל הערים המרכזיות בדרום אמריקה.
בעל ההוסטל הסביר, שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא במונית פרטית, אבל הבהיר לי לא לצפות להרבה - כי הכביש בין פוטוסי לסוקרה נחסם על-ידי 1,500 מפגינים. הוא הסביר שהשלב הראשון של השביתה אמור להסתיים רק ב-1 בנובמבר. אחר כך, לדבריו, תפרוץ מלחמת אזרחים.
התקווה האחרונה שלי נשארה סוקרה וסנטה-קרוז. חששתי שתוך כמה ימים הטיסות מבוליביה ואליה ייפסקו לחלוטין, בכל הערים בהן פועלים שדות תעופה.
הלכתי עם שניים מחבריי לחפש נהג מונית מיואש מספיק, בשביל לקחת אותנו לסוקרה. חיכינו שלוש שעות בתחנת אוטובוס, עד שהגיע בחור שסיפר שהוא מכיר נהג ג'יפ שאולי יסכים. התלווינו אליו למשרד, שהיה סגור. הוא דפק על הדלת מספר פעמים, עד שיצא המנהל, והסביר שהוא מפחד מאוד מהשובתים, ולא רוצה להסתכן בנסיעה.
ראינו את הג'יפ חונה במקום. שאלתי אותו אם ניתן לנסוע בכביש העוקף את הכביש החסום, אבל הוא הסביר שדרכי העפר העוקפות יצריכו נסיעה של שש שעות, ושגם בדרך זו הוא מסרב לנסוע.
זו היתה נקודת השבירה שלי. ראיתי את הג'יפ מולי, הוצאתי מאה דולר מהארנק, הנחתי אותם על השולחן. הוא חייך חיוך רחב. בדרך כלל נסיעה כזו אמורה לעלות חמישה דולר בלבד, לכן הוא לא יכול היה לסרב להצעה. אך לא רציתי לנסוע לבד, וחבריי לא רצו לשלם עבור הנסיעה. שילמתי עבורם, והם נשבעו שכשאגיע לאיטליה הם יפנקו אותי באופן מיוחד. לא היה אכפת לי כבר מכלום, העיקר- שאצליח לצאת מפוטוסי.
המון זועם יידה בקבוקי בירה
תוך שעתיים היינו מוכנים לנסיעה. הנהג הצליח להצטייד בטנק דלק, כיוון שידע שכל תחנות הדלק סגורות. הנסיעה ארכה עשר שעות. במהלכה הצליחו השובתים לעצור אותנו במחסום, בו עיכבו אותנו כשעה וחצי. המון זועם זרק לעברנו בקבוקי בירה ואבנים, וניפץ את שמשות הג'יפ. חצינו שני נהרות רגלית, כשהג'יפ נוסע במים בלעדינו, מחשש שיטבע.
הגענו לבירה סביב חצות. האווירה בסוקרה היתה רגועה בהרבה מאשר בפוטוסי, ושדה התעופה היה פעיל. התחלתי לברר פרטים לגבי טיסות לסנטה-קרוז, ורציתי להחליף את הטיסה שלי מלה-פז ללימה, לטיסה מסנטה-קרוז לאותו יעד. אבל בחברת התעופה הסבירו לי, שכל הטיסות מסנטה-קרוז ללימה בתפוסה מלאה עד אמצע נובמבר. כששאלתי על מקומות במחלקת עסקים, הפקיד הסכים לרשום אותי ברשימת ההמתנה לטיסה שתצא ב-16 באוקטובר.
בדרך לשדה התעופה הגיעו בשורות רעות: חברות התעופה הארגנטיניות, הברזילאיות, הפרואניות והצ'יליאניות ביטלו את כל הטיסות לסנטה-קרוז וממנה. כך שהדרך היחידה לצאת מבוליביה היתה בעזרת חברות מקומיות. אחרי ניסיונות שכנוע רבים ופקידה שעזרה לי להכריע חברות טיסה שדיווחו על חריגה בהזמנות למקומות טיסה, הצלחתי לעלות לטיסה מסוקרה לסנטה-קרוז, שם הייתי אמור לעלות תוך 35 דקות מרגע הנחיתה, על מטוס שיצא ללימה.
איך לעבור ממטוס למטוס בחצי שעה
מרגע הנחיתה התחלתי לרוץ כמו משוגע, אפילו מבלי לאסוף את התיקים שלי. הדיילת הורתה לי להמתין עשר דקות, כדי לדעת סופית אם אנשים שהזמינו מקום לא הגיעו לטיסה. נותר מקום פנוי אחד במחלקת העסקים. רצתי לאסוף את המטען שלי, ואחרי שחייבו אותי ב-130 דולר נוספים, עליתי למטוס.
הטיסה ארכה ארבע שעות. זו היתה הטיסה המהנה ביותר שחוויתי, בהתאם לנסיבות. כשהמטוס המריא לבסוף, הנוסעים מחאו כפיים בהתרגשות. אף פעם לא ראיתי מחזה כזה. אני רגיל למחיאות הכפיים בנחיתה בשדה התעופה בן גוריון, אבל לא ציפיתי להתרגשות כל כך גדולה מהמראה...
הנוסעת הצרפתייה שלצידי סיפרה, שהיתה תקועה עשרה ימים בעיירה המרוחקת עשר שעות נסיעה מסנטה-קרוז. מסתבר, שלי עוד היה מזל.
מסקנותיי מהארוע:
1. הכסף חזק מכל דבר אחר. 2. בוליביה היא ארץ נהדרת. אבל אל תסעו לשם עכשיו. 3. הטיול שלי ארך 80 יום. רק שניים מתוכם היו קשים כל כך, אל תחשבו שאני מתכוון לשנות את דעתי על דרום אמריקה בעקבותיהם.
לפנייה לכתב/ת 
מתן עדן. נחלץ מהמהומות
המהומות בלה-פאז
צילום: איי פי
תור ללחם. ההמונים ניפצו בקבוקי בירה על הב'יפ
צילום: רויטרס
הנהגים סירבו להפר שביתה
צילום: איי פי
מומלצים
