הרצח חלף כלא היה
זכר רבין אינו נופת הצופים של "אחדות העם", והצמדת המילה "מתועב" לשם רוצחו. מורשתו הייתה בראש ובראשונה מורשת של התייצבות מול ההכרעות
משנה לשנה מתחזקת תחושת חוסר התוחלת, המתלווה ליום הזיכרון השנתי ליצחק
רבין.
"רצח רבין" הוא כבר מזמן מושג ערטילאי, נטול הקשר ולא ממש שייך לחיי היום-יום שלנו. התמונה של הברברים היורקים על האנדרטה לזכרו או מציירים עליה צלבי קרס מרתיחה את הדם, אבל מסיחה את הדעת מאובדן משמעותו האמיתית של זכר ראש הממשלה. דווקא התכנסותם של עשרות אלפי האנשים, הנדחקים בכיכר שלידה נרצח ושומעים עוד נאום טהור כוונות על מורשתו ועוד שיר עצוב, דווקא היא מחזקת לא פחות את ההרגשה שהרצח חלף כלא היה.
אם הייתה מורשת ליצחק רבין, היא לא הייתה אמירה סנטימנטלית וחסרת משמעות על "דרך השלום" או סמינרים על פיוס, על סובלנות ועל מניעת קרע בעם. היא הייתה בראש ובראשונה מורשת של מעשיוּת ושל אחריות, של התייצבות מול ההכרעות שזימן לו גורלו.
רבין היה מנהיג של יום חולין, שעמס על כתפיו את המלאכה הכמעט בלתי אפשרית של ראשות ממשלת ישראל בלי להתלונן ובלי להאשים את "המצב". בקטנות ובגדולות הוא נטל אחריות מלאה להחלטותיו ולמעשיו. הוא התעמת עם יריביו בלי להזדקק לשמן זית זך של "אחדות" ולטשטוש הקונפליקט העז בדבר עתיד המדינה ודמותה.
אף לא אחד מהאנשים שבאו במקומו לא הלך בדרך הזאת, והצדק הפוליטי היה עמם: כל מי שהשכיל לטשטש, כל מי שהטיל את האחריות על מישהו אחר והרחיק מעליו את הצורך להכריע, זכה לפופולריות שרבין החי לא זכה לה מעולם.
זכר רבין אינו נופת הצופים של "אחדות העם", והצמדת המילה "מתועב" לשם רוצחו. הוא אינו אנשים המתכנסים בכיכר לשמוע נאומים על "הליכה בדרכו", זיכרונות מפי אנשים שאהבו אותו ונאומים מפיהן של מוסכמות לאומיות, כמו אחים שכולים או משפחתו של רון ארד. העלאת זכרו על-ידי אנשים שהכירו אותו כפרטים חשובה למי שהכיר את האיש, אבל מטשטשת לחלוטין את המשמעות של הרצח ושל לקחיו. רבין נרצח לא מפני שמישהו שנא אותו אישית, אלא על רקע ההכרעה החשובה ביותר שישראל ניצבה בפניה. טשטוש העובדה הזאת הוא השכחת זכרו והכחשת הסיבה שבגללה נרצח.
הרצח היה מערכה – לא ראשונה וכנראה גם לא אחרונה – במלחמת האזרחים הישראלית. שמונה שנים אחר-כך ושלוש שנים בתוך המלחמה שאילו חי אפשר שהייתה נמנעת, אסור להתמכר לאשליה שאם רק נגנה את הרצח, אפשר יהיה לגשר על התהום הפנימית בלי להזדקק להכרעה. זכר רבין הוא ההתייצבות הגלויה בפני הצורך להחליט: מהם גבולותיה של ישראל? מהי דמותה הביטחונית, הדמוגרפית והאזרחית? מי מכל היישויות המנוגדות הנאבקות זו בזו תוביל אותה ולאן? יצחק רבין לא היה נמלט מן ההכרעות האלה למלכודת הסנטימנטלית של שירה בצוותא בכיכר.
"דרכו של רבין ניצחה", אמר אתמול בכיכר שמעון פרס. בשמונה השנים האחרונות נתנה המפלגה שבראשה עמד רבין, ושאותה מנהיג פרס היום, את ידה לטשטוש המוחלט של הוויכוח שבשלו נרצח ראש הממשלה. היא הצטרפה לנראטיב של "אין עם מי לדבר" (ואף הובילה אותו בתחילתו); היא הייתה שותפה בכירה למדיניות המשתמשת בכוח בלבד ולצעדים המקטינים מדי יום את האפשרות לפתרון אחר. המלים "אופק מדיני" הפכו בפי ראשיה לביטוי נבוב.
ליושרו, לאחריותו ולהתייצבותו בפני האמת לא קם יורש. ועד שלא יקום כזה, אין שום ערך לפולחן – המשותף לשמאל וימין, שהרי אין בו לא סכנה ולא ממש – של העלאת זכרו של רבין כישראלי גדול ואהוב.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
