שעשועי כאילו
האמירות האחרונות מתוך מערכת הביטחון עצמה, ושל כמה מבוגריה, הבהירו לשרון ולממשלתו שאם לא הגיע הזמן לעשות, לפחות הגיע הזמן להעמיד פנים
בכל פעם שצץ סיכוי כלשהו למהלך שאינו כוחני, השאלה הכמעט יחידה המרחפת באוויר אינה מי יטפח אותו אלא על מי תיפול האשמה כשיתרסק. במאמצים השונים להנמכת הלהבות בשלוש השנים האחרונות נשמר דפוס קבוע: יותר מששני הצדדים רוצים להתקדם באמת, הם מחכים שהצד השני יהיה טיפש מספיק לפוצץ ראשון.
זה, לפי ניסיון העבר, מה שמחכה לנו בשבועות הבאים. ניצני המו"מ – פגישות בין בכירים, מחווה כזו או אחרת – יהיו רק דרך להעביר את הזמן ואת האחריות מיד ליד, עד שיגיע המטורף עם הפצצה. "ניתן לאבו עלא כל מה שנתנו לאבו מאזן" (כלומר, כל מה שאפילו בעיני הרמטכ"ל היה קמצני וחסר תוחלת), אומרים המקורות המדיניים, "אבל נשים הפעם דגש קפדני יותר במניעת הטרור" (כלומר, נמהר עוד יותר מבעבר להפסיק את העמדת הפנים). מכיוונו של ראש הממשלה הפלסטיני החדש נשמעות זמירות מקבילות, לפי אותו תסריט מוכר.
בסיבוב הקודם היתה העמדת הפנים מיועדת בעיקר לשופט האמריקני. הפעם נדמה שרובה נועד לצריכה פנימית. האמריקנים כבר חדלו מזמן להתערב, והם מתקפלים בשקט אל תוך עצמם לקראת שנת הבחירות. אבל הציבור משני הצדדים מעלה רטינות. פלסטינים וישראלים חשים שאין תקווה, ושהמנהיגות מוליכה אותם לאסון. אצלנו, האמירות האחרונות מתוך מערכת הביטחון עצמה, ושל כמה מבוגריה, הבהירו לשרון ולממשלתו שאם לא הגיע הזמן לעשות, לפחות הגיע הזמן להעמיד פנים.
אילולא דובר בנו, אפשר היה לעקוב בחיוך אחרי שעשועי הכאילו האלה. "סיכלנו 43 מאחזים", אמר ראש הממשלה בתשובה לשאילתה של השר פריצקי, כאילו לא צמחו בזמן הזה המאחזים הקיימים בעשרות אחוזים, וכאילו לפריצקי באמת אכפת. וכדי שנבין שהוא קשוב לנו באמת, שלף שרון את נשק יום הדין הקבוע, והבטיח ש"בקרוב יתקיים דיון בממשלה בעניין". אולי במצורף לדיון על מטרות המלחמה האסטרטגית של ישראל, ששרון הבטיח עוד בימי הממשלה הקודמת.
אבל מהלך הסיכול של שרון לא היה שלם בלי השותפה הקואליציונית הנאמנה שלו, "שינוי". הממשלה הרי חייבת להציג "אגף שמאלי", וחוץ מהחבר'ה של טומי אין ממש מועמדים. לפיכך ניסחה סיעת "שינוי" "תוכנית מדינית", שיש לה כותרת מפוצצת: נפנה את נצרים.
כשבודקים בציציות, מתברר שלא ממש. "אם תימשך הפסקת האש", אומרת התוכנית, "יוחלפו המתנחלים בחיילים מתוך כוונה לפנות אותם בבוא העת". כלומר, במקום שכוח צבאי יאבטח את כמה עשרות המשפחות בנצרים, הכוח יאבטח את עצמו עד שתבוא העת – שלא תבוא, מפני שכל פצצת מרגמה היא הפרה של הפסקת האש. אפילו על הנוסח הריק מתוכן זה, הבטיחו ב"שינוי", יינתן חופש הצבעה לחברים בסיעה. זוהי החשיבה המדינית המתקדמת, החלופה לקיפאון שאפילו הרמטכ"ל וראשי השב"כ לשעבר יצאו נגדו.
אבל האמת היא ששרון ולפיד לא ממש צריכים לדאוג. הראיונות בעיתון והתבטאויות הרמטכ"ל כבר משמשים היום לעטיפת דגים, ובציבור לא ממש ניכרת תזוזה. אין הפגנות, אין מחאה, התגובה לראיון של ראשי השב"כ בעולם היתה עזה יותר מבישראל. נדמה שכולם יסתפקו בדיון התורן בתוכניות האקטואליה, ובהמתנה עצורת הנשימה ליום שבו הכל יקרוס.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
