מי סובל יותר

אך לפחות לפי התוצאה של ההצגה הראשונה, קיים עדיין פער משמעותי בין השאיפות לתוצאות, כי ההפקה של יעל קרמסקי לא מצליחה להפיח רוח חיים במחזה ההזוי של סטרינדברג, שבנוי כמעין מסע מקוטע של בת אלים, שיורדת אל בני האדם בניסיון להתחקות אחר שורשי הסבל האנושי. הבעיה מתחילה בתפאורה של כנרת קיש, שמתבססת על בד גדול ולבן שמעוצב כל פעם מחדש באמצעות חבלים ומשקולות. זה אמנם מייצר מסגרת אסתטית מאחדת, אבל אין בו שום אמירה משמעותית. גם המוזיקה האלקטרונית של רונן שפירא לא לוכדת את אווירת המסתורין והסיוט של המחזה.

צוות השחקנים הצעירים עושה את עבודתו במחויבות גמורה, ופה ושם יש כמה בולטים לטובה כמו אייל זוסמן ואייל רוזלס, אך רוב הזמן הם נראים כאילו מנסים בכוח להעניק ממשות לדמויות התלושות ולהעמדות הסתומות. בסופו של דבר אין כאן לא חלום וגם לא הרהור מדיטטיבי על הסבל ומקורותיו, על אף החזרה כמו מנטרה על המשפט "כמה מסכנים הם בני האדם". הסבל האמיתי הוא של הצופים שנאלצים לשבת משך שעה וחצי ולבהות בהתרחשות התמוהה והריקנית.