הלו, זה בלומפילד

"לישראלים שלא מצליחים לקלוט את שם המשפחה שלי, אני אומרת שזה 'בלומפיד' כמו האיצטדיון ואז הם מיד מבינים", מספרת בחיוך נרי ג'ודית בלומפילד, אלמנתו של ברנרד בלומפילד, ידי ותיק של ישראל, נדבן ידוע, שנפטר בשנת 85' ועל שמו נקרא האיצטדיון ביפו. 

מספר פעמים בשנה נוטשת הגב' בלומפילד את מקום משכנה במונטריאול שבקנדה ומגיעה לישראל, תמיד לצורך פעילות התנדבותית כלשהי, היישר לדירתה בקומה האחרונה, ה- 22 ליתר דיוק, במלון שרתון פלאזה בירושלים.

הפעם היא הגיעה לכאן לרגל הכינוס השנתי של הקונגרס הציוני הישראלי, מה שמכתיב סדר יום עמוס למדי – בעיקר עבור מי שמחלימה מניתוח בעמוד השדרה בתחתון, הניתוח שעברה לפני כתשעה חודשים ומקשה עליה לנוע בחופשיות כפי שנעה בעבר.

"אני נוהגת בארץ", היא מבקשת לתקן את הרושם, "הפגיעה שלי היא ברגל שמאל, לא בזאת שלוחצת על דוושת הגז. חוץ מזה, אני רגילה לנהוג בין משוגעים. במונטריאול, אם אתה לא נוהג כמו משוגע, בימים מושלגים אתה לעולם לא תגיע לקצה הגבעה במרכז העיר".

"טוב לי בנשומה"

גברת בלומפילד ממתינה לי בסלון דירתה, המסודרת בטוב טעם, קטנה אך מחולקת היטב – מנוצלת עד מקסימום. פינת המתנה בכניסה, חדר שינה, פינת אוכל ומטבחון קטן. הסלון אף הוא קטן, אך מרווח ונעים.

עוברות כמה דקות עד שאתה שם לב שבעצם הגודל האמיתי של הסלון הוא כגודלה של ירושלים כולה. בזכות או בגלל – תלוי איך מסתכלים על זה – החלונות הגדולים והמרפסת המשקיפה באופן פנורמי על העיר. ירושלים נראית פשוט המשך טבעי של הסלון – אין כאן לאן לברוח. העיר – על יופייה ועונייה, גגותיה וחולדותיה, אפרוריותה וצפיפותה – מתפרצת מכל פינה ומשתלטת על כל מטר רבוע. לא ברור, ברצינות, איך מחשבים שטח של דירה כזאת.

לגברת בלומפילד, אגב, זה לא מפריע, "אני שמחה כאן. טוב לי בנשומה", היא אומרת בעברית-יידית. אולי זה כי היא יושבת עם גבה אל העיר ועם הפנים אלי. אלגנטית ונאה, רחוקה מלענות על הסטריאוטיפ של אשה הנושקת לשנתה ה-80. הזמן טשטש אך במעט את יופיה והיא יודעת את זה. "אני לא נראית כפי גילי", היא מודה באנגלית בריטית, "אני מבינה שחיפשת את האשה הזקנה".

מדוע תרומה דווקא לאיצטדיון? צריך להקיש על יחס מיוחד לספורט?

"בכלל לא", היא מנתצת באחת תיאוריה שיכלה להיות צבעונית במיוחד. "ההסתדרות הקנדית החלה בבניית האצטדיון ולא יכלה לסיים אותה כי לא נשאר כסף, וההוצאות היו גדולות מהצפוי. פנו לברנרד, בעלי, שהיה כל חייו איש עסקים, כדי שיעזור, והוא השלים את הבנייה, לכן האיצטדיון נקרא על שמו".

ביקרת אי פעם באיצטדיון הנושא את שמכם?

"ודאי, הייתי שם כמה פעמים. בשבוע שעבר אפילו הייתי במשחק של הפועל במלחה. אין לי עניין מיוחד בספורט, אבל היה נחמד מאד".

את מתכוונת לסייע גם להם בתרומה?

"הם לא ביקשו ממני. אנשים לא באים סתם כך ומבקשים. חוץ מזה אני מחויבת לתוכניות של הקרן שבראשה אני עומדת, קרן אל-די. יש לנו פרויקטים מתוכננים ואני לא מוסמכת לפזר כספים. יש פרויקטים בסיסיים ואקסטרה-פרויקטים. שולחים כל העת בקשות ואנחנו בודקים במה מדובר. הנה עכשיו מוזיאון המדע רוצה כסף כדי להתרחב. אז מקיימים דיונים, התכתבויות, שומעים מה הסכום הנדרש ומחליטים אם אפשר לתרום או לא".

"המקצוע שלי הוא התנדבות"

קרן אל-די שהקים בעלה המנוח אחראית להפיכתם של פרויקטים רבים בארץ מעוד תוכנית על הנייר למציאות של ממש. למשל, הספרייה הלאומית בגבעת רם, הספרייה באוניברסיטה בהר הצופים ועוד רבים שקצרה כאן היריעה מלהזכירם. עד היום משמשת בלומפילד הכתובת העיקרית לפניותיהם של סטודנטים באוניברסיטה העברית המבקשים מלגת לימודים.

היא מגדירה עצמה ציונית, בת למשפחה ציונית, להבדיל ממשפחת בעלה, שאותו הכירה בקנדה. "אחיו היה עורך הדין שלנו, המהגרים העשירים", היא מספרת. "הוא היה בן למשפחה ותיקה במונטריאול, מזה שישה דורות, לא ציונית. את הציונות הוא למד ממני. בשנות ה-50", היא נזכרת, "הוא אפילו בא לכאן לחפש נפט עם חברה שניהל, אבל לצערם הם מצאו נפט רק בחלץ".

המעבר של משפחתה, משפחת לואי, לקנדה נעשה בשלבים. היא נולדה בשנת 1924 בבוקרשט, רומניה, למשפחה של סוחרי טקסטיל, בעלי מפעל שסיפק בין השאר מדים לצבא הרומני. "לאבא שלי היו קשרים עם המלך, אני חושבת", היא מספרת, "וכשהנאצים התקרבו הוא המליץ לאבי להוציא את משפחתו מרומניה לפני שיהיה מאוחר". הם היגרו לאנגליה, שם סיימה את לימודיה בקולג' היוקרתי של המלכה, ומאוחר יותר עברה המשפחה לקנדה, להתאחד עם דודתה שהגיעה מפריז, ושעריה של אנגליה כבר ננעלו בפניה.

"ברנרד היה מבוגר ממני ב-20 שנה", היא מספרת על בעלה המנוח. "כשהכרתי אותו הורי חשבו שהוא צעיר בהרבה, וכשגילו את האמת, כבר היה מאוחר מדי". בסוף המלחמה חזרה משפחת לואי לאנגליה. אך בלומפילד, שבינתיים נישאה וילדה שני ילדים, נשארה עמם בקנדה.

ברנרד בלומפילד, עשה את הונו מעסקי נפט, נדל"ן ויבוא ויצוא. הוא נפטר בשנת 85' כשהוא גיל 80. "הוא היה יפה תואר", היא מתארת את האיש הנשקף מהתמונות שעל השידה השוק-פשפשאית שלה. "היה לו חוש הומור טוב, שזה בעיקר מה שצריך בחיים", היא מחייכת.

תכונה המאפיינת גם אותך.

"כן. הבת שלי אומרת שהנכדה שלי דומה לי, כי היא צוחקת בשנתה". חמישה נכדים יש לה. שלושה מבנה הארי (60), עורך דין פליליסט במקצועו ("לא של רוצחים, של עברייני הצווארון הלבן"), ושניים מבתה אוולין (58), פסיכולוגית שאינה עוסקת במקצועה.

איך אפשר להגדיר אותך מבחינה מקצועית?

"למדתי אמנויות כלליות באוניברסיטה במונטריאול. המקצוע שלי הוא מקצוע ההתנדבות".

ואכן, אין כמעט ארגון התנדבותי ציוני חשוב שבלומפילד ובעלה לא לקחו בו חלק, אם כנשיאים ואם כחברי דירקטוריון. היא עצמה היתה נשיאת הדסה ויצ"ו, נשיאת מכון ליידי דיוויס לחקר הסרטן וחברה באינספור דירקטוריונים, ביניהם גם של הטכניון, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, קרן ירושלים וכאמור, קרן אלדי, שאת ניהולה קיבלה על עצמה לאחר מות בעלה.

"יש לי הרבה חברים בארץ. כשאני עושה כאן מסיבה, באים הרבה יותר אנשים מאשר כשאני עושה בקנדה. אולי כי הישראלים לא מתביישים וכשמזמינים רק אותם הם מביאים גם חברים".

יש לך כאן גם חברים לא יהודים?

"יש כאן לא יהודים?", היא שואלת ברצינות, שעד עכשיו לא ברור לי אם התכוונה לה.

פלסטינים, למשל.

"לא. מאיפה שאכיר אותם?"

"החיים כאן מאד קשים"

ילדיה ונכדיה גרים כולם בקנדה, קרובים זה לזה גיאוגרפית ומכל בחינה אחרת. תמונותיהם, אגב, מתנוססות גם הן בגאון על השידה בסלון. "הילדים שלי נשואים רק ליהודים, אוהבים ומדברים זה עם זה. זה נדיר. בכל יום שישי אנחנו נפגשים לארוחת ערב משפחתית".

אף אחד מהם אינו מעלה על דעתו לבוא ולגור בישראל?

"הנכד הגדול שלי, שסיים קולג' עכשיו, אולי פעם יבוא לכאן לעשות תואר שני או משהו. אם הוא יעשה את זה, אני אבוא אחריו ואגור כאן. כרגע אנחנו כל ה'חמולה' בקנדה, לא אוכל עכשיו לעזוב אותם".

גם כשבעלה היה בחיים, היא מודה, מעולם לא חשבו לעבור לגור בישראל. היא לא יודעת להסביר מדוע, אבל זה פשוט כך. יש לה משפחה בנהריה, אבל היא ישנה רק ירושלים. "משעמם שם בצפון", היא מתבדחת שוב. "האירוע הכי גדול שלהם הוא שהם שוחים בבוקר".

ומה קורה בירושלים?

"החיים כאן מעולם לא היו קלים. זאת הסיבה שכולם מסתובבים כאן עם טלפונים ניידים, כדי שיוכלו לעדכן כל הזמן איפה הם נמצאים. ערב אחד ראיתי זוג במסעדה שכל אחד דיבר בטלפון אחר. שאלתי אותם אם הם מדברים אחד עם השני.

"לפני שבאתי לכאן הזהירו אותי במונטריאול שלא אסע באוטובוסים. באמת", היא מתבדחת על עצמה, "מתי בפעם האחרונה עליתי על אוטובוס. מתי אי פעם נסעתי באוטובוס בקנדה? אז החיים כאן מאד קשים, אבל אנחנו חלק מזה וזה חלק מאיתנו. בכל זאת, אתם לא חיים בפחד".

מה דעתך, למשל, על מדיניות הממשלה בכל מה שקשור למצב?

"אני לא מתערבת בפוליטיקה המקומית", היא אומרת בנחרצות. "אני לא משלמת מיסים, אז אני לא יכולה להגיד לאנשים כאן מה לעשות. אני תמיד מרגישה נוח כאן, לא משנה מה המצב ומי ראש הממשלה. מאד מביך אותי, למשל, שאנשים מודים לי על כך שבאתי, זה טבעי בשבילי להיות כאן. אני זוכרת שהבת שלי הגיעה לארץ חודש לפני תחילת מלחמת ששת הימים, אחרי ששלטונות קנדה הורו לאזרחים הקנדים לצאת מישראל, שוחחנו בטלפון ביקשתי ממנה לחזור, והיא אמרה: 'ציונים לא עוזבים'.

"הייתי מעדיפה שיהיה כאן רגוע יותר ושליו, אבל זה לא משנה שום דבר מהיחס שלי. יש לי ביקורת, כן, אבל זה לא ענייני. בקונגרס הציוני, בפגישות שיש, אני חותרת כל העת למה שקוראים 'חינוך ציוני'. זה גם מה שהיה חשוב תמיד לבעלי".

חינוך ציוני בארץ או בקנדה?

"ברור שבקנדה. כאן לא צריך חינוך ציוני. מי שגר כאן הוא ציוני".

לאו דווקא.

"כן, יש מה שאתם מכנים כאן 'יורדים'. אתם לא אוהבים אותם כל כך. פעם לא היינו מזמינים אותם לאף אירוע, עכשיו ביום העצמאות הם מוזמנים למסיבות בשגרירות. הם מרגישים אשמים. לי אישית אין זכות לבוא אליהם בטענות על כך שעזבו, והם יבואו אלי בטענות על כך שמעולם לא עליתי. זה מיותר".

לך תסביר את זה לבלומפילד

עוד שבוע עמוס בפגישות נותר לה כאן. לא קל להיות תורם עשיר, בטח שלא למדינת ישראל. אבל בלומפילד לא רואה את זה ככה, אין בה ולו שמץ של ביקורת – ואם יש לא כזאת – הרי שהיא שומרת אותה לעצמה. פעם אחת בכל הראיון אני מצליחה להרגיז אותה, כשאני מנסה להבין את פשר הגדרתה ל'חיים נוחים'. זאת אומרת, לחייה.

"אני לא זוכרת כמה מיליונים זה כולל", היא אומרת עדיין באלגנטיות, אך באופן המבהיר לי שחציתי את הקווים.

כשהיא נפרדת ממני לשלום ומלווה אותי לדלת הסוויטה, אני מבינה לפתע במבט אחרון על דירתה כי הישראליות היא התכונה העיצובית הבולטת ביותר כאן. שלושה ציורי סוסים של ראובן רובין על הקיר ("זו סדרה של 12 סוסים שצייר האמן, ההמשך שלה אצל ילדי. אבי השאיל לרובין כסף לתערוכה הראשונה שלו בניו יורק"), שטיח ססגוני של יחיאל סימון תלוי על הקיר, כדי חרס מונחים בתפזורת על הרצפה, כסא עץ דמשקאי שרכשה באמריקן קולוני, והשידה ההיא משוק הפשפישים עם התמונות המשפחתיות, כולל אלה שלה בצעירותה. הגיל בכל זאת עושה את שלו.

ביציאה אני נזכרת פתאום במערכות הידוע – "הלו, זה בלומפילד? לא זה בלומשטיין". אבל, לך תתרגם את זה לאנגלית. ועוד לגברת בלומפילד בכבודה ובעצמה.