תהליך של קילוף
בעת האחרונה מתחולל תהליך שבו מתקלפים שני הצדדים – ישראל והפלסטינים - מהאשליות ומהקלישאות. כשיסתיים התהליך הזה אולי באמת גם יקרה משהו
כמעט בלי אזהרה מוקדמת, מלאה הארץ מגעים בין ישראלים לפלסטינים. בעלי סמכות וכאלה שאין להם, מי שיש לו מה לומר ומי שלא, מתרוצצים ברחבי אירופה ונפגשים אלה עם אלה, להשמיע ולשמוע – לא חשוב מה.נאום ראש הממשלה בפני
ועדת העורכים לא סיפק שמץ של סחורה, אבל כבר מבטיחים לנו ש"נאום הרצליה" יהיה משהו אחר – לא ברור מה.
המשמעות של כל זה אינה ידועה, והעבר מלמד שמקרים דומים של ניצוצות אופטימיים לא הניבו דבר. אבל בעוד אנחנו עוקבים אחרי הטיסות היוצאות והאמירות המעורפלות, אפשר להתרשם בעיקר מהתהליך שבו מתקלפים שני הצדדים מהאשליות ומהקלישאות האחרונות שלהם. כשיסתיים התהליך הזה אולי באמת גם יקרה משהו.
מצד אחד נמצאים הפלסטינים, המגלים לפתע את מה שהיה ברור תמיד: שכוחם דווקא בחולשתם. האלימות והטרור לא הולידו אלא סבל. האשליה שישראל תיסדק תחת לחץ המתאבדים לא הולידה אלא את הכיבוש מחדש של הגדה המערבית והחנק הכלכלי של השטחים כולם. ומנגד, השקט היחסי בחודש וחצי האחרונים, מאז הפיגוע בחיפה – למרות שהניסיונות לפיגועים לא חדלו – דווקא הוא ביצר את העמדה הפלסטינית ומצרף אליה בהדרגה את העולם כולו. דווקא כשאזרחים ישראלים יוצאים לקניות או לבילוי וחוזרים הביתה בשלום, הלחץ הוא על שרון ולא על אבו-עלא.
זו הייתה טענתו הוותיקה של אבו-מאזן: ההתנגדות האלימה רק מחלישה את הפלסטינים. כשהעולם רואה את ישראל בונה חומות ומפציצה מחנות פליטים, כשהוא צופה בתמונות של ילדי אבנים עומדים מול טנקים, הוא נוטה לצדו של החלש. אבל כשבישראל נראים מסעדות מנופצות ואוטובוסים שרופים, שום טענה אינה חודרת לאוזניו של אף אחד, ואיש אינו מגנה את תגובותיה החריפות של ישראל או מכריח אותה לסגת מהן.
לא ברור כמה אכן הפנימו הפלסטינים את המסר – ועוד פחות ברור אם במצב הכאוטי השורר בשטחים הוא אכן מגיע לכולם ויש מי שישליט אותו. אבל דווקא השקט היחסי הוא שמאפשר לאבו-עלא לנהוג כאילו הוא שעושה טובה לשרון אם יסכים להיפגש אתו, ולא להפך.
וישראל? בזו אחר זו נשמטים מידיה כל התנאים שפעם נשבעה הנהגתה שבלעדיהם לא תזוז סנטימטר. חיסולו המוחלט של הטרור והמאבק בתשתיותיו, שבעת ימי השקט ושאר ההתניות, שנועדו להראות שאכן לא מתקיים מו"מ תחת אש, הוחלפו בכמעט תחינה לצד השני שיבוא כבר למו"מ. ואם לא, מאיים עליו ראש הממשלה שאנחנו נעשה צעדים חד-צדדיים – שהם בדיוק מה שסירב לעשות כל הזמן הזה.
אתמול היו ההתנחלויות המבודדות והמאחזים סמל לעוצמת ישראל, והנסיגה מהם הייתה פרס לטרור, שיעלה לנו ביוקר. היום אנחנו מאיימים על הפלסטינים באותו מעשה ממש. ממש כשם שאתמול היה סימון מוצרים מההתנחלויות כניעה מבישה לאנטישמיות הבינלאומית, והיום הוא צעד חיוני להצלתה של הכלכלה הישראלית.
כשהחלה המלחמה הנוכחית אמר שר החוץ הגרמני, יושקה פישר, שהיא תיגמר רק כאשר יתעייפו שני הצדדים מלהקיז זה את דמו של זה. לא ברור אם השעה הזו כבר הגיעה. אבל מתברר והולך, לישראלים ולפלסטינים כאחד, שדרך האלימות לא קידמה דבר פרט לסיפוק רגעי של רגשות נקם וזעם. זה ייקח כנראה עוד זמן, ולמרבה האימה יתבע גם קורבנות; אבל כבר היום מבינים, משני צדי המתרס, שהחלום להכניע את הצד השני, להוריד אותו על ברכיו ולצרוב משהו בתודעתו, לא היה יותר מהבל קטלני.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
