שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המסתערבים החרדים מבני יהודה
    שרידי בני יהודה הישנה בגולן מספרים סיפור טראגי על ציונות פרטית כושלת, שהתחילה ברצונם של חרדים מצפת להידמות לפלחים ערבים והסתיימה בהלשנה ורצח

    כאשר יהודים ממקומות בלתי אפשריים החליטו להסיר את כיסוי אומללותם בת הדורות ולהגיח אל העולם מחדש, הם הקימו לא רק את מושבות העלייה הראשונה הנודעות ולא רק את איי האתוס הציוני בגליל וביהודה, אלא גם מקומו של הגולן לא נפקד.

     

    התיישבויות הגולן, העלומות מרוב הציבור, לא היו שייכות לשום גורם ממוסד מוכר. יתר על כן, במרבית המקרים שבהם פנו אנשי היישובים האלה אל מקורות המימון הקלאסיים של הציונות, לא הסכימו אלה לפרוש את חסותם המיטיבה על הקומץ זעום הפנים ומר הימים שהחליט לטעת את עצמו על הבזלות הקודרות מעל הכינרת.

     

    האמת היא שאלה אשר ניסו לקשור עצמם אל הגולן, מעולם לא נקשרו קשר של ממש אל הממסד הציוני, או אל מי שראו עצמם ממונים מטעם האומה והאלים על

    ההתיישבות ועל תקומת העם היהודי. ומה היה עולה בגורל המפה המזרח תיכונית אם כל סרבני המושבות בגולן היו מתייחסים אליהן כמו שהתייחסו אל גדרה, חדרה, זכרון, נס ציונה, סג'רה או חניתה? מאחר שאין בקורות העתים 'אילו' ו'מה היה אם', אין לנו אלא להתרפק בחיבה על סיפורה העצוב של קבוצת 'בני יהודה' מצפת - כולם חרדים יראי שמים - שלו היו היום מופיעים במקומותינו עם חזונם ליהפך לפלחים דמויי הערבים, היה לב כולנו נכמר על ההזייה חסרת הסיכוי.

     

    לפני כמעט 120 שנה הם הצליחו להלהיט את דמיונו של סיר לורנס אוליפנט, גוי מוחלט וציוני רומנטיקן ללא תקנה. הוא פרש את חסותו עליהם ועודדם לרכוש נחלאות בכפר הצ'רקסי א-רמת'ניה, בלב הגולן. אלא שלאחר מצמוץ קצר של ההיסטוריה נכשלו בני יהודה כשלון חרוץ, נטשו את הבית הבודד שבו התגוררו בלב הכפר וחזרו חפויי ראש אל צפת החרדית והלעגנית.

     

    שנה לפני מותו, עוד הספיק האנגלי החביב לסייע להם לרכוש אדמות בכפר הקטן ביר א-שקום, שרוב תושביו הערבים הגיעו מהכפר אל-עאל וגם חזרו אליו ברובם, לאחר שהיהודים רכשו את בתיהם ואדמותיהם. מותו של אוליפנט ב-1888 היה מהלומה אמיתית לבני יהודה. בעיתונות הזמן ההיא נכתב בשמם כי "נשארנו עתה כאניה המטורפת בים, באין תורן ומשוט! נשבר תורן אניית תקוותנו, נשבר עמוד משענת חיינו".

     

    טעות היסטורית קטנה

     

    מכאן ואילך, עד לנטישה הסופית של המקום, ידע הישוב בני יהודה רק מכאובות וייסורים, דאבה גדולה ושברונות לב. היהודים, בחסרון כיסם הנורא, לא הצליחו לכסות בעמלם וביבוליהם את חובותיהם. הם נאלצו למכור את בקרם לשכניהם הערבים ולהחכיר להם את האדמות. רובם כלל לא גרו במקום כי לא היה להם די ממון לבנות בית.

     

    הכולרה שפשתה בסוריה בשנת 1890, מותם של ילדים ברעב ובמחלות, והעוני, הביאו בסופו של דבר לנטישה סופית (ראשונה) של המקום ב-1893. חמש שנים אחר כך, בסיוע כספי דחוק של 'הממסד היהודי המיישב', עלו שוב על הקרקע, אלא שהפעם נוספו לכל הצרות שעכרו את ישיבתם במקום גם קרעים נוראים בינם לבין עצמם, עד כדי כך שברנשטיין (אחד מהם, כמובן...) הלשין בפני השלטונות העותומניים שהיהודים המתגוררים שם הם בעצם מרגלים אנגליים שיחריבו את המחוז.

     

    יושבי בני יהודה נגררו אל הכלא בקונייטרה וירקו חצץ עד שהצליחו לחלץ עצמם משם בשלמונים, מה שתרם עוד יותר להתרוששותם. גם הדיונים המשפטיים שערכו, איש נגד רעהו, בבית הדין הרבני של צפת, לא תרמו לשיפור מצבם.

     

    באותה עת החלו יהודי בני יהודה לנהוג כערבים הבדואים ביניהם התגוררו. הם גילחו את ראשיהם לבד מציצית בקודקודם, התהלכו יחפים, עטויי סחבות, לא ידעו לדבר יידיש (!), קישטו את אוכפיהם כדרך גנדרני הבדואים, עד כדי כך שכל 'אצולת המיישבים' דיברה בהם סרה, כאילו הם מסתערבים.

     

    ניסיונם של אנשי 'השומר' להתיישב כאן, לאחר שב-1910 נותרה כאן משפחה אחת בלבד, הסתיים בהתיישבות בתל עדשים שבעמק יזרעאל. נסיונו של ז'בוטינסקי להושיב כאן אנשים ממשוחררי 'הגדודים העבריים' נשאר במתכונת של אותיות על ניירות וסופו של דבר שאחרוני היהודים במקום, אלמנתו של ברנשטיין (המלשין) פרומה, ואברהם, אחד משני בניה - נרצחו ב-1920.

     

    אחרי נטישתן, הפכו האדמות, בתוקף צו בית משפט סורי, לאדמות סוריות כשרות למהדרין. הניסיונות להציל אותן נכשלו כשלון חרוץ.

    מיד עם תום מלחמת ששת הימים עוד עמד הכפר על תילו. היום אפילו בית אחד לא נותר. גם ניסיון השיחזור של בית יהודי בודד נראה כמו ערימה ממוטטת ומסוכנת. כמה חבל. הבוסתן הנהדר, המעיין הקטן והנוף המופלא-תמיד של הכנרת עטורת הגלילות והגולן, היו יכולים להיות רקע מעודן לסיפור עגום של ציונות פרטית כושלת ושל טעות היסטורית קטנה. 

     

    איפה זה

     

    במפת סימון השבילים גולן וחרמון (מס' 1), על השביל המסומן בכחול שיורד ממצפה אופיר אל עין גב.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ
    ארגון 'השומר'. אפילו הם עברו לתל עדשים
    צילום: לע"מ
    מומלצים