אין מלאכים, אין אלוהים, אין חרטות

ברוכים הבאים למרתפי הנפש. המסך פתוח על מחסן גרוטאות עמוס. מאחורי מסך פלסטיק שקוף מצטופפות צלליות, מאירות את החשיכה במציתים ובוחנות את הקהל. אחת אחרי השניה הן מתגנבות מבעד למסך הפלסטיק, כמו שדים שיוצאים מבקבוק, מציגות את עצמן – אנשי העולם שמתחת, אותו אחד שבו שולט הטירוף, בו נחשפת הליבה ומוסרות המסכות, בו משתנה הצורך הנקי באהבה, שמוביל אותנו מילדותנו, לכפייתיות, תלות וניסיון נואש לגרום לאחר לראות אותנו כפי שאנחנו.

"Mira’M", של היוצרת הקטלונית מרתה קראסקו, מציג תיאטרון פיזי אקספרסיבי מרהיב שמזכיר בעוצמתו ובסוגו את יצירותיהם של לינדסי קמפ ומאגי מארן. בדומה להם בחרה קראסקו להתמודד עם החולשות ולהשתעשע בהן. היא מניחה על הבמה את אי השלמות והופכת אותה לנגישה ולא מאיימת. היא מדלגת בין ספרדית, צרפתית וג'יבריש, בין תיאטרון למחול ומציבה במרכז את מה שבדרך כלל רוחש מתחת לפני השטח.

אחד המוטיבים החוזרים בעבודה הוא השימוש במסכות שמכסות דווקא את חלקו האחורי של הראש, אולי בכדי לתת פנים לתת מודע. גם העירום, שבדרך כלל נתפש כחושפני, זמין בעבודתה עד כדי כך שבהפוך על הפוך הוא נראה כחלק מהביגוד של הדמויות.

"Mira’M" היא חוויה ויזואלית עשירה ומעשירה שפותחת חלונות למחשבות ונדמית לעתים כמו ציור שמן רב שכבתי שחי על הבמה. אפשר לזהות בעבודתה של קראסקו השפעות של יוצרים מתחום האמנות הפלסטית כמו פרנסיס בייקון שזעזע בדימויים מקאבריים, העניק לייסורי הנפש פנים (בעיקר בפורטרטים הרבים שצייר). יש כאלה שיאמרו שגם עסק ברחמים עצמיים מלודרמטיים לעתים. גם קראסקו הופכת בדרכה את העליבות לרומנטית. כמו בייקון שנבר לא מעט בכאבי הקיום האנושי בעולם נטול אלוהים, גם קראסקו מכניסה לפיה של אחת הדמויות את המשפט: "אין מלאכים, אין אלוהים, אין שמים, אין חרטות" שבעקבותיו נוצר על הבמה כאוס.

הפסיפס המוזיקלי שמלווה את היצירה מורכב ממספר שירים של טום ווייטס, אדית פיאף וז'אק ברל לצד יצירות של מוצרט, שוברט ואניו מוריקונה, שמשנעות את מצב הרוח של הצופה מסצינה לסצינה.

בעבודה זו נדמה כי המסרים פחות חשובים מהתחושות הלא מילוליות. נדמה שהעבודה מבקשת, ממש כמו שמה המרומז "Mira’M", תתבוננו בי, "Dicen Tantas Cosas", דברים רבים מדי נאמרים.