מצעד 2003: הכוכבים העולים והכוכבים הנופלים
בסופה של שנת חדשת עמוסה, עם מלחמה בטרור, מלחמה בעיראק ומלחמה בנגיף מסתורי, מנסה ynet לבדוק מי הרוויח השנה ומי הפסיד? איזה דמות חדשותית בינלאומית היא בגדר הימור מבטיח ומי נחשב "סוס מת"? כוכבו של מי דרך וכוכבו של מי דעך?
| ג'ורג' בוש |  | רצ'פ טאיפ ארדואן | | לואיש אינסיו (לולה) דה סילבה | | ניקולא סרקוזי |
מניותיו של הנשיא בוש נמצאות בעלייה, לפחות כרגע. הסקרים
שבוצעו אחרי לכידתו של סדאם חוסיין הצביעו על חיזוק משמעותי בשיעור התמיכה בו. כמעט בכל כלי תקשורת רציני הופיעו ניתוחים ומאמרי פרשנות שקשרו בין תפיסת הרודן לסיכוייו של בוש לבלות ארבע שנים נוספות בבית הלבן.
השאלה היא האם מדובר בהישג לטווח קצר או הישג שהשפעתו תחזיק מעמד במהלך 11 החודשים שעד הבחירות. הדבר תלוי במידה רבה בהשלכות שיהיו לכליאתו של סדאם על היקף ההתנגדות לשהייה האמריקנית על אדמת עיראק.
פרופ' אברהם בן צבי, מומחה למדיניות החוץ של ארה"ב מאוניברסיטת תל אביב סבור שללא תפנית, ולו גם איטית ומדורגת במאזן ההצלחות האמריקני בחזית העיראקית – האפקט של המבצע ללכידת סדאם עלול לשקוע בהדרגה. אולם אם יחול השינוי המדובר ייחלש מעמדם של המתמודדים הדמוקרטים לנשיאות, שמתחו ביקורת נוקבת על הסתבכותו של בוש בעיראק.
נכון לדצמבר 2003, נראה כי איש מבין המתמודדים הדמוקרטיים במירוץ לנשיאות אינו מסתמן כבעל יכולת לנצח את בוש. אפילו לא האוורד דין, שהבית הלבן סימן אותו כבולט שבין המתמודדים. דין היה היחיד מבין המתמודדים שלא תמך אפילו ביציאה למלחמה, ולכידת סדאם הייתה סטירת לחי עבורו.
אך לא רק פרשת סדאם וההסתבכות בעיראק יקבעו את עתידו הפוליטי של בוש; ישנה גם הכלכלה. אלא שגם כאן המצב נראה לא רע מבחינתו. פרשנים סבורים שעם מקבץ ההישגים הללו, קשה יהיה לדמוקרט לנצח את בוש. קשה, אבל לא בלתי אפשרי.
ראש ממשלת טורקיה הוא עוד הימור מוצלח. פרשנים רבים בעולם רואים בו דמות חשובה שצפויה להשפיע רבות על המערכת הבינלאומית בשנים הבאות.
הפוליטיקאי הכריזמתי בן ה-50 זוכה לפופולריות רבה בארצו, וזאת בתוך פחות משנה בתפקיד. התנהלותו במהלך המשבר האחרון סביב פיגועי הטרור באיסטנבול רק חיזקו את מעמדו, מבית ומחוץ.
"ארדואן זכה השנה לניצחון פוליטי חסר תקדים במונחים טורקיים", מסביר ד"ר אלון ליאל, מומחה לטורקיה ולשעבר מיופה כוחה של ישראל באנקרה, "מפלגתו מחזיקה בשני שלישים ממושבי הפרלמנט, ממשלתו היא למעשה חד מפלגתית והוא השליט הכל יכול של טורקיה. יש לו עוד ארבע שנים בתפקיד עד הבחירות הבאות כך שיש לו גם השקט פוליטי ליישם את האידאולוגיה שלו.
"ארדואן שואף לעדכן את הכמאליזם הטורקי ולהפוך את טורקיה למדינה דמוקרטית מודרנית במתכונת אירופית, ששומרת על צביונה המוסלמי. המודל הזה, של מדינה דמוקרטית-איסלמית הוא בעיני המערב מקור של תקווה לכל מדינות המזרח התיכון, ממצרים דרך ירדן ועד לעיראק החדשה.
"אירופה וארה"ב רואות בארדואן בן ברית חשוב. הוא מצידו שם את כל הביצים בסל האירופי ומקווה שההימור שלו ישתלם. הוא שואף לקבל מהאירופים השנה תאריך לפתיחת השיחות על הצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי. אם יצליח בכך, יהיה זה הישג משמעותי שיבטיח לו שנות שלטון ארוכות", דברי ליאל.
נשיא ברזיל נשאל פעם איך הוא מעדיף שכלי התקשורת הבינלאומיים יכנו אותו. הוא אמר שבאמת לא איכפת לו, כל עוד בדיווח תופיע המילה לוּלה (דיונון בפורטוגזית), הכינוי שאימץ באופן רשמי בתחילת דרכו הפוליטית.
כמו כל מנהיג גדול, הוא התחיל בקטן. בגיל צעיר נאלץ לעזוב את הלימודים כדי לעזור בפרנסת משפחתו, וצבר ניסיון כמוכר בוטנים ומצחצח נעלים ברחובות סאן פאולו. כפועל מתכת התקדם בשורות ועדי העובדים ובשנת 1982 כבר ייצג 400 אלף איש בבחירות המקומיות בראש המפלגה שייסד.
אחרי ארבע נסיונות ניצח סוף סוף במירוץ לנשיאות והפך ב-1 בינואר לנשיא השמאלני הראשון של המדינה הגדולה בדרום אמריקה. בנאום הניצחון שלו אמר: "אם עד סוף כהונתי יוכל כל ברזילאי לאכול ארוחת בוקר, צהריים וערב, אז מילאתי את המטרה שלשמה נולדתי".
"לולה זוכה לפופולריות גדולה בברזיל, שנשענת בעיקר על הרקע ממנו הוא בא", אומר פרופ' רענן ריין, ראש המכון להיסטוריה ותרבות של אמריקה הלטינית באוניברסיטת ת"א. "אנשי מעמד הפועלים רואים בו אחד משלהם והוא רכש את אמונם של אנשי האליטה והמשקיעים הזרים".
לדעת פרשנים, כניסתו של לולה לזירה סימנה מפנה באופי מדיניות החוץ של מנהיגי אמריקה הלטינית. עד אז הם היו מרוכזים בענייני אזורם בלבד. כיום עומדים מנהיגים מרחבי העולם בתור להצטלם עם הנשיא העגלגל והמזוקן, נושא דגלם של העניים והרעבים והפנים של אמריקה הלטינית. הוא מצידו לא מחמיץ הזדמנות לנגח את ראשי המדינות העשירות ולהזכיר להם שרוב אוכלוסיית העולם מתגוררת דווקא במדינות המתפתחות אותן הם מפקירים, ושהמפתח לצמיחה כלכלית עולמית טמון בצמצום פערים בין עשירים ועניים, ברמה הלאומית והבינלאומית כאחד.
השנה הרבה לתפוס כותרות עם תוכניותיו לגיבוש אמנת סחר בין מדינות אמריקה הלטינית, וחימום היחסים עם אירופה וארה"ב. בינואר תתקבל ברזיל כחברה תורנית במועצת הביטחון של האו"ם והיא פועלת יחד לקידום יוזמה לקבלת מדינות מתפתחות כחברות קבועות במועצה. את שיא תשומת הלב הוא גרף בספטמבר, כשהוביל "מרד" של 21 מדינות מתפתחות ופוצץ את ועידת ארגון הסחר העולמי במכסיקו. חודש לאמר מכן, בלי כל קשר, הוא הוזכר כמועמד לפרס נובל לשלום לצד האפיפיור.
הוא נקרא לא אחת לפשר ולשמש כבורר בסכסוכים באזורו, והיה מפורצי הדרך שעודדו את מדינות אמריקה הלטינית להפסיק לטאטא את עברן האפל מתחת לשטיח. עתידו שלו, כך נראה, בהיר למדי.
בחודש נובמבר עשה שר הפנים הצרפתי את מה שאיש לא העיז לעשות עד אז. בתוכנית טלוויזיה בשעות צפיית השיא הוא אמר, באופן ישיר וברור כדרכו, שבכוונתו להתמודד על נשיאות הרפובליקה ב-2007, גם אם יהיה זה מול שיראק.
בפורום מצומצם יותר הוא העלה את הרעיון להגביל את הנשיאות לשתי כהונות רצופות בלבד. היה זה רמז ברור לכך שבבחירות 2007 יהיה שיראק בן 74, ושאולי הגיע הזמן שיפנה את הזירה לנמרצים ממנו.
אהבה אין בין השניים הללו. פעם, כשסרקוזי היה החבר של בתו של שיראק, סופר שהם נהגו לשבת במטבח במעון הנשיא, לנגוס בעוגיות שהכינה גברת שיראק, ולרקום יחדיו את עתידה של צרפת תחת הנהגתם. אלא שמאז עבר חתול שחור וגדול ביניהם. היה זה ב-95' כשסרקוזי תמך ביריבו של שיראק, אדואר בלאדור, במירוץ לנשיאות.
שיראק לא שכח לו את הבגידה (סיפרו שהם לא דיברו ארבע שנים) ולכן נאלץ סרקוזי להתקדם בכוחות עצמו. הוא עשה חיל לכל אורך הדרך ובמפלגה לחצו על שיראק לתת לו תפקיד בכיר. הנשיא הסכים, אבל הגיש לשר הצעיר (48) "כוס תרעלה" – תיק הפנים שנחשב לתפקיד מועד לכישלון. הוא לא ציפה ש"סרקו הזריז" ישתה את הרעל וימשיך לחייך.
כבר כמה שנים שבן המהגרים הנמרץ הוא הכוכב הבוהק ביותר בשמי הפוליטיקה הצרפתית. לא עובר יום שהוא או אשתו המצודדת מככבים במהדורות החדשות המרכזיות, והפופולריות שלו שוברת שיאים.
ב-18 החודשים בתפקיד הוא הגיע להישגים חסרי תקדים, אחד מהם היה לאגד את כל הארגונים המוסלמיים תחת גג אחד, משימה שכל קודמיו נכשלו בה. צעד נוסף שחיזק אותו היה הכפלת מצבת השוטרים והוציאם לרחובות. ג'וליאני כזכור עשה מזה קריירה. הקהילות היהודיות אגב, שחיות בחשש מתמיד מפני גילויי אנטישמיות והתקפות של מוסלמים קיצונים, בוודאי יזכרו לו את החסד הזה בקלפי.
האיש הרהוט והישיר דוגל בהפשלת שרוולים וקפיצת ראש למרכזה של כל בעיה הדורשת פיתרון. בדרך הוא שחט גם כמה פרות קדושות כגון הרעיון להנהיג אפליה מתקנת לטובת מוסלמים צרפתים - טאבו במונחים צרפתיים (ועוד מפיו של איש ימין).
הוא מאוהב באמריקה, ולמרות שאין לטעות בו כמי שתמך במלחמה בעיראק, הוא בהחלט התנגד לאופי ההתנגדות המתריס שהובילו שיראק ודה-וילפן. לדעתו הדבר הזיק לצרפת במישור הבינלאומי. פרשנים מסמנים אותו כהבטחה הגדולה של צרפת בשנים הבאות. רבים בצרפת מקווים שלא יעשה טעויות בדרך.
לפנייה לכתב/ת 
