הפסטיגל: העיקר המפורסמים

עידן התמימות, ולא צריך את הפסטיגל בשביל זה, נגמר מזמן. מי שיגיע למופע ויצפה לראות זמרים של ממש, כאלה שמשתתפים בתחרויות זמר, עלול להתאכזב. הפסטיגל עמוס בכוכבים, רובם מהטלוויזיה, שיודעים לעשות המון דברים, וחוץ משלומי סרנגה, רובם לא בהכרח יודעים לשיר.

סיפור המסגרת הוא על ספינה שמפליגה בין ארצות העולם. הרעיון יפה, הטקסטים פחות, אם כי המנחים גיא אריאלי, עופר שכטר ורועי בר-נתן מלאי כריזמה ומצליחים להחזיק את הקהל בעניין, למרות המסרים המסחריים שמשולבים בהנחיה על תקן פרסומות סמויות.

רוב השירים אמנם מבוימים היטב, אבל מוזיקלית הם חיוורים ומופקים בסגנון MTV מקולקל. מצד שני, השירים הם לא מרכז העניין. כל העסק סובב סביב כמות המפורסמים שנמצאים בשעה וחצי על במה אחת, וביניהם יש כמה בהחלט מקצוענים: יהודה לוי, שמשחק, שר ורוקד, מתפוצץ מכישרון. ככה גם יעל בר-זוהר, שמופיעה מעט מדי זמן, רק בחלק השני, וגם מלי לוי ויעל דואני, שהופיעו עם שירים חמודים.

דווקא הילדים הגדולים יותר, אלה שכבר סיימו את בית הספר היסודי, עשויים להתלהב. הפסטיגל הוא הפקה מושקעת - נטולת אפקטים אבל עמוסת רקדניות, אקרובטים וקרבות במה - שמצמצמת עבור הקהל הישראלי את המרחק ממפורסמיו ומאפשרת לו לראות סלבריטיז בגודל מלא.

במאי: אורי פסטר, מפיק: מיקי פלד