הפיג'מות: פארודיה מבולבלת

"הפיג'מות" היא סדרת טלוויזיה מצליחה של ערוץ הילדים, שמגוללת את קורותיהם של שלושה צעירים חולמניים שמגיעים אל העיר הגדולה ועוברים חוויות ותלאות משעשעות ומחנכות בדרך להגשים חלום ולהקים להקה. למה פיג'מות? כי זה הלבוש שמתאים לחולמים.

בעצם, זוהי פארודיית נונסנס מוטרפת על תרבות בעידן הטלוויזיה. על השאיפה המשותפת לצעירים ומבוגרים להיות שחקנים וזמרים מקובלים ומצליחים. "כולם רוצים להיות נינט", כפי שטוען אחד המשתתפים. זה גם מבט אירוני אל מאחורי הקלעים של תעשיית האשליות הטלוויזיוניות בכלל, וקדחת מחזות הזמר לחנוכה בפרט.

ככזאת, מתיימרת "הפיג'מות" להיות אלטרנטיבה לזרם המרכזי, בניסיונה לשבור את כללי המשחק ואת הקונבנציות התיאטרוניות המקובלות. אולם לא כל מה שעובר בטלוויזיה עובד על הבמה. ספק אם השימוש המתוחכם מדי במושגים "מקצועיים", בהמצאות לשוניות וחזותיות וברעיונות חדשניים מובן לקהל היעד של ההצגה.

אולי מיליון ילדים לא טועים, כסיסמת הבחירות של משווקי המחזמר, אבל למבוגרים מותר לתהות. והמחזמר הזה, אם זו ההגדרה הראויה ל"הפיג'מות", אינו עולה על שום קריטריון מוכר מעולם התיאטרון. המחזה מבולבל, העלילה קופצנית, המשחק לא קיים. פה ושם חיקויים, הרבה שירים בפליי בק ופיזוזי רקדניות, לצורך ושלא.

בימוי: אבי דור; מחזה: רובי דואניאס ואילן רוזנפלד.