מידבר האהבה
האלבום הכי יפה של השנה, שחמק מתחת לאצבעות של (כמעט) כולם, הוא החדש של Mojave 3. ובצד הרע: "Let it be - Naked" של "הביטלס" שהוא, איך נאמר, פשוט פאדיחה
אלבום השנה: Mojave 3 - Spoon And Rafter
ב-1995 נוסדה הלהקה הנפלאה הזו שיוסדה על חורבות להקת Slowdive. שפעלה בשנים 1991-1995 והוציאה שלושה אלבומים. זהו האלבום הרביעי של הלהקה, אחרי "Ask Me Tomorrow" מ-1996, "Out of Tune" מ-1998 ו-"Excuses for Travellers" שיצא לפני כשלוש שנים. והנה כרטיס הביקור שלה:
השפעות מזוהות: ניק דרייק, TALK TALK, ג'ים או'רורק, טים באקלי.
הגדרה: פופ חלומי, מלנכוליה אנגלית (באנגלית זה נשמע יותר טוב), רוק-קאנטרי אלטרנטיבי עם נגיעות של פסיכדליה.
מטרה: חתירה עיקשת אל היופי המושלם. נסיון לשבור לנו את הלב.
ציטוט: "אני כותב על דברים שאני מרגיש, אני לא יכול לכתוב אחרת. אני לא מסוגל לצאת מתוך עצמי ולהסתכל באופן שקול על דברים, אז יוצאים לי שירים כאלה... אתה קורא להם רומנטיים, אני מגדיר אותם כרגשיים-אישיים, כי הם עוסקים בתחושות העמוקות והכי בסיסיות שלי, איש רגיש בעולם מודרני" (ניל האלסטד, מנהיג, גיטריסט ואחד משני הסולנים, בראיון ל"7 לילות", "ידיעות אחרונות", פברואר 1996).
נימוקי חבר השופטים: האלסטד נאמן למשנתו. הוא יוצר אישי כן ונטול פוזה, שמתאים לשירים שלו סאונד פשוט, נקי וכובש. הוא לא מחפש להיטים, אלא אמירות רגשיות. הוא מחפש שירים שמבקשים לגעת, ולאו דווקא להפוך לתנ"ך של טכנאי האולפן. החל מקטע מספר 1 - "ציפור האושר הכחולה" – מיני-יצירה שכולה עצלות פסטורלית, תשע דקות של פתיחה חלומית לאלבום, ועד לקטע המסכם "Between the Bars" ברור שהאלסטד וחבריו לא מוצאים עניין בפעלולי הפקה, אלא בחיפוש אחר ריחוף, אחר היופי המושלם, המזוכך, הטהור (וזה בא לידי ביטוי גם בבחירת העטיפה: דיגיפק מקרטון, עם ציור כפרי, שמתאים להפליא למוסיקה שבפנים).
שם הלהקה אגב לקוח מהמידבר הגדול שבקליפורניה (והסיפרה שלוש נועדה להבדילם מלהקה אחרת באותו שם). בשבילי זה מידבר האהבה.
האלבום הגרוע: "Let it be - Naked", "הביטלס"
האזינו לזה ואחר כך תקשיבו לגירסה המקורית של פיל ספקטור ותבינו לבד מדוע שילוב של זקן מתחרפן (מקרטני), תאוות בצע (חברת התקליטים) וטכנאי אולפן חירשים (כל מי שנגע בסרטים הישנים של Let It Be מ-1969) הוא שילוב קטלני. ה-פאדיחה של השנה.
לפנייה לכתב/ת 
