קץ החופש האקדמי
אם תתעקש הממשלה לכפות את הרפורמה על המוסדות להשכלה גבוהה, ייאלץ הסגל האקדמי לפתוח במאבק מר. הפעם לא למען משכורת, אלא למען עתיד החברה בישראל
התירוץ למהלך זה הוא ניהול כספי כושל של האוניברסיטאות, שאומנם צברו בשנים האחרונות גרעון של כחצי מיליארד שקל. אגב, גרעון זה נוצר בעיקר כתוצאה של קיצוץ מצטבר בהקצבות הממשלתיות, ועתה, כנהוג במחוזותינו, הופכים את הקורבן לאשם. עוד מסתמכים על דו"ח ועדת מלץ, שטוען כי המבנה הנוכחי אינו מאפשר "ניצול יעיל של המשאבים האנושיים והפיזיים", אולם לא ברור כיצד המבנה הריכוזי החדש יאפשר ניצול יעיל יותר של המשאבים. השינויים המוצעים אף נוגדים את סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה (מ-1958), שנועד להעניק חופש אקדמי ומנהלי לאוניברסיטאות, וההחלטה הופכת אותן לחברות ממשלתיות.
הרוב המכריע של הסגל באוניברסיטאות רואה ברפורמה מרחיקת הלכת המתוכננת את תחילת קץ החופש האקדמי, והידרדרות לתהומות של ההשכלה הגבוהה והמחקר בישראל. אם תיושם, היא תרוקן מתוכן ממשי את סמכויות המועצה להשכלה גבהה והוועדה לתכנון ותקצוב, המופקדת על חלוקת התקציבים בין האוניברסיטאות, אשר עד כה נהנו מאוטונומיה בתקצוב, תכנון ופיקוח על כלל מוסדות ההשכלה הגבוהה ועמדו כחיץ בין המערכת הפוליטית והמוסדות להשכלה גבוהה.
במציאות הישראלית יש לנו ניסיון מר עם מה שקורה למוסדות ציבוריים כאשר שיקולים פוליטיים ופסבדו-כלכליים משתלטים עליהן. קיים חשש חמור שתהליך זה יימשך בעתיד בהתערבות פוליטית בוטה, במינויים וקידומים, בצורת התגמול על הישגים אקדמיים, ובהקצבות למחקר. השינוי המבני מכשיר את הקרקע גם להתערבות מעין זו.
איכותה של אוניברסיטה נקבעת גם על-פי המרחב הפתוח הקיים בה לשיג ושיח בין המורים עצמם ובין התלמידים למוריהם. במבנה היררכי נוקשה, אין סיכוי שזה יתקיים. גם אם למיעוט בקרב אנשי הסגל האקדמי יהיה נוח עם דפוס ניהול נוקשה דמוי קסרקטין, המסיר מעליהם אחריות למתרחש בקמפוס באמתלה של ייעול (אני עוד לא פגשתי בחיי מבנה סמכותי יעיל ולא מושחת בסופו של תהליך קצר), אין להסכים לשינויים המוצעים, וגם לא לאיזושהי פשרה שתכשיר את השרץ.
מאבק בבריחת המוחות
זה זמן רב ששאר מערכת החינוך שלנו, מביה"ס היסודי ועד התיכון, נהרסו כמעט כליל על-ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, משמאל ומימין - הן בשל קיצוצים בתקציבים והן מחמת פוליטיזציה של מערכות החינוך. זה זמן ניכר שהאוניברסיטאות מקבלות את בוגרי מערכת החינוך כאשר רובם זקוקים ללמידה מתקנת ולהשכלה בסיסית, שאותה היו חייבים לקבל בשלבי לימוד קודמים.
עתה רוצה הממשלה להשוות את רמת האוניברסיטאות לרמת כלל מערכת החינוך תוך דחיסתה כלפי מטה, ואף לפגוע על-ידי כך לדורות במאמץ המחקר המדעי והטכנולוגי בישראל, תוך מיקומה וקיבעונה הסופי בעולם השלישי. בנוסף לכך, אינני מכיר כמעט אף מדען צעיר ומבטיח באמת שיסכים לקשור את גורלו במערכת כזו. כבר עתה ניכרת בריחת מוחות מאסיבית מישראל, ויש לאוניברסיטאות קושי גדול בקליטת סגל צעיר ומוכשר.
אלא שאכן יש הרבה מה לתקן ולשפר באוניברסיטאות המחקר בישראל. לי עצמי יש ביקורת חריפה הן על השיטות המשתנות של קבלת סטודנטים חדשים, שיש להן השלכות חברתיות ופוליטיות מרחיקות לכת, והן על מדיניות קבלה וקידום אנשי סגל צעיר (נשים, מזרחים וערבים) למוסדות להשכלה גבוהה. אולם השינויים הנכפים על מוסדות המחקר עלולים רק להחריף את הבעיות הללו.
אם הממשלה תתעקש לכפות על המוסדות להשכלה גבוהה החלטה זו, המתבשלת בדלתיים סגורות וללא אפשרות לדון בה, יש להניח שהסגל האקדמי ייאלץ לפתוח במאבק מר וממושך, והפעם לא למען משכורת או הטבות חומריות אלא למען עקרון ולמען עתידה של החברה בישראל. יש לקוות שאף רבים מחוץ לאקדמיה, ובעיקר הסטודנטים, יתמכו במאבק זה, כדי למנוע פגיעה ברמת ההשכלה הגבוהה והמחקר.
ולבסוף משפט לקוראי ynet, אלה הנוטים לחלק את העולם לימין ושמאל: נושא החופש האקדמי אינו נוגע כלל לפיצול זה. האקדמיה היא אולי המקום האחרון במדינה שבו עדיין מתנהלים חילופי השקפות חופשיים ופתוחים, ובדרך-כלל לא מתלהמים, בין השקפות עולם שונות.
לפנייה לכתב/ת 
