ספר חדש: לעזרת הכבוד האבוד של ההומואים
הומוסקסואליות היא קטגוריה חברתית ולא רפואית או פסיכולוגית. הומו נשי והומו גברי הם משחק תפקידים השאוב מהטרמינולוגיה ההטרוסקסואלית. החברה המודרנית עדיין תופסת את ההומוסקסואל כמי שמגדיר את יחסיו עם אחרים באמצעות מין ותמיד נכון לפתות נערים צעירים. ספר חדש מנסה לחקור את החוויה ההומוסקסואלית ממבט אחר
אם לפני שלושה עשורים נכתב בספר הדרכה מינית שחובר בארצות-הברית כי אהבה מינית בין אנשים בני אותו מין היא סטייה - כיום מתפרסמות במדריכים מסוג זה, בפרקים המוקדשים לנושא ההומוסקסואליות, סוגיות כמו איך תוכל להביא לסיפוק מיני את בן-זוגך.
כעת רואה אור, לראשונה בישראל, ספר שכולו מאמרים העוסקים בנושא ההומו-לסבי, שחיברו וקיבצו יאיר קידר, עמליה זיו ואורן קנר (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הספר, ששמו מעבר למיניות, טוען כי הומוסקסואליות היא קטגוריה חברתית ובשום אופן לא רפואית או פסיכיאטרית.
על-פי החוקרים, דמותו של ההומו נתפסת בעיני הטרוסקסואלים רבים כמי שבא לערער את הגבולות הנפשיים של התשוקה ולעורר חיות רדומות. אני האחר, השונה ההכרחי של הסטרייטים, כותבים המחברים. ללא 'מתרוממים' הסטרייטים אינם יכולים להגדיר את עצמם כסטרייטים.
היום כבר לא קוראים למעשה האהבה ההומוסקסואלי מעשה סדום. הוא לא זכר ביולוגי חודר ואדנותי, והוא לא נקבה כנועה ונחדרת. עם זאת, החברה ההטרוסקסואלית עדיין זקוקה לתיוג מפורש של ההומו - אקטיבי או פאסיבי? הזכר או הנקבה? מה שגורם ברוב וולגריות להומוסקסואל נזק נפשי רב ומעין אילוץ לתבנת את עצמו ל'זכרי' או 'נקבי'.
ההומו, על-פי התפישה המודרנית, הוא פולימורפי. הוא יכול לזיין ולהיות מזויין, והוא חש בנוח בכל אחת מן העמדות הללו. אין לו עוד צורך - בניגוד להומופובים שרוצים לתייג אותו - למצוא מקלט בזהות הנטועה במודלים של שליטה או כניעה.
הידע הצטבר מבפנים
הביטוי גייז נולד ביוני 1969, בעקבות פשיטה משטרתית על בר להומוסקסואלים בניו-יורק בשם סטונוול. שלושת ימי המהומות שגררה הפשיטה הפכו את האירוע לסמל גאווה הומו-לסבי.
בהמשך שאבה תנועת השחרור של ההומוסקסואלים-לסביות השראה רעיונית מהתנועות הרדיקליות של השמאל החדש האמריקני, שסיפק לה מודל ארגוני ואסטרטגיות של התנגדות. החזון של תנועת השחרור ההומו-לסבית דיבר בין השאר על שחרור הפוטנציאל הבי-סקסואלי המצוי במערכת הנטיות של כל אדם, ביטול תפקידי המינים המסורתיים ופירוק של מוסד המשפחה.
עד לפני עשר שנים היה תחום הידע הקשור בהומוסקסואליות נחלת מעטים בלבד. הוא לא נלמד בהקשר אקדמי ולא בנסיבות לא-פורמליות. עניין מובן על רקע העובדה שרוב הקהילה ההומו-לסבית שהתה אז בתוך הארון. הספר מעבר למיניות כבר בא לתוך עולם שבו קיימת קהילה הומו-לסבית מאורגנת, האחראית להישגים בתחומי החקיקה, היצירה והתרבות.
תהליך איסוף הידע המובנה אודות ההומוסקסואליות התבסס על הרעיון שיש להכחיד, לנפות ולבטל את הידע הרפואי-פסיכולוגי שהגדיר הומוסקסואליות כפתולוגיה נפשית. במקביל לניפוץ המיתוסים החל להירקם תהליך של הגדרה עצמית, ששאב מן העבר ומן התרבות ההומוסקסואלית, והחל להיצבר ידע חדש בתחום הביולוגיה, הרפואה, הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה הקשור בנטיות הומוסקסואליות. בניגוד למיתוסים הקודמים, שנוצרו על-ידי מומחים מן הצד, התבסס הידע החדש על חוויית החיים ההומו-לסבית על כל רבדיה.
ארגון התיאוריות והעלאתן על הכתב בידי לסביות והומואים, כולם מהתחום האקדמי, הונע על-ידי החוויה של דיכוי הומופובי. בהמשך, כמו בכל עיסוק שהופך פוליטי, פרשו לסביות רבות מתנועת הגייז, שנראתה להן גברית מדי, ועברו לפעול בתוך התנועה הפמיניסטית. במחצית השניה של שנות ה-80 חדרו הלימודים ההומו-לסביים לתוך האקדמיות בעולם המערבי וקיבלו מעמד מוכר של ידע שאיננו על לסביות והומואים, אלא מיוצר על-ידם וניזון מחוויות החיים שלהם.
יותר הומואים מלסביות
כיצד ניתן לדעת אם מישהו הוא באמת הומוסקסואל? התנסות בודדת, כותב פסיכיאטר המצוטט בספר, עשויה שלא להצדיק אבחון כזה, אבל התנהגות הומוסקסואלית גלויה ולעיתים מוחצנת אצל מבוגרים, מצביעה על הומוסקסואליות.
הרעיון המרכזי בספר מציע לראות את ההומוסקסואל כממלא תפקיד חברתי ולא כבעל תכונה מסוימת. בעיקר אין לחרוץ משפט מראש ולהגדיר מיהו הומוסקסואל ומי היא לסבית. בחברה המודרנית יש - למרות הפתיחות - ציפייה שהומו יפגין התנהגות וגינונים נשיים, שמיניות תשחק תפקיד מרכזי ביחסיו עם גברים אחרים ושיהיה נכון תמיד לפתות נערים וגברים צעירים. הקובץ מנסה להפריך את הציפיות האלה, בטענה שהן עניין למחקר אמפירי ולא לדעות קדומות.
על-פי נתונים שמביאים עורכי הספר מתברר כי הומואים רבים מתנסים בפעילות הטרוסקסואלית בגילאים 20 עד 30, וקיים סוג של ירידה כללית בפעילות הומוסקסואלית עם עליית הגיל, כאשר יותר ויותר גברים הופכים נשואים. עם זאת, בקרב גברים רווקים התנהגות הומוסקסואלית הולכת ומתעצמת עם הגיל.
עוד עובדה מעניינת: ל-50 אחוז מהגברים היתה התנסות הומוסקסואלית כלשהי - כולל פנטזיה - עד גיל 45, ואילו ל-26 אחוז מהנשים היתה התנסות לסבית כלשהי עד גיל 45. ככלל, נשים עוסקות פחות מגברים בפעילות לסבית אחרי גיל זה.
בגיל 20 גברים הם בעלי דפוס הומוסקסואלי ובי-סקסואלי פי 2.5 יותר מנשים, אבל בגילאי 35 המספרים זהים: 13 אחוז מבני שני המינים הם בעלי דפוס התנהגות הומו-לסבי ובי-סקסואלי. כלומר, הנשים הולכות ומרחיבות את טווח ההתנסות המינית שלהן עם הגיל, בעוד שגברים הולכים ומצמצמים מגיל 35 ומעלה את טווח ההתנסויות המיניות שלהם.
ספר חלוצי הנושא בשורה מעשית, שכל ההכנסות ממכירתו (88 שקל) הן תרומה לוועד למלחמה באיידס ול'קו הלבן'.
פורסם לראשונה 04/01/2004 16:58
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
