גבול המחאה
ויכוח בעניין הקורע את הלב ונוגע ביסודות האמונה אי אפשר שיתנהל בשקט ובנימוס. איפה מתווים את הגבול בין אמונה לוהטת ובין מעשים לא לגיטימיים?
הפגנת הימין הגדולה
אמש בכיכר רבין תחל בוודאי מחדש את המלחמה הנצחית על המספרים. כמה באמת היו שם, אצל מי היו יותר, ולמה התקשורת תמיד משקרת. אבל השאלה כמובן איננה מי מצליח לארגן יותר הסעות לכיכר. השאלה היא איזו צורה ילבש המאבק הפוליטי, אם אכן יבצע ראש הממשלה את מה שכרגע הוא כותב על הקרח בלבד, ויפנה יישובים בשטחים.
בעצם עריכתה של העצרת במקום הספציפי הזה, על המטען ההיסטורי שהוא נושא, יש משום הצהרה של מתנגדי הנסיגה, כי לא ייתנו לאיש לחבר אותם אל הרצח והרוצח. ואכן, בין המחאה ההמונית ובין המעגל הקנאי, שהוליד את יגאל עמיר ואת רצח רבין, יש קו ברור: הקו שבין פעולה אלימה ללא-אלימה, בין מרי העשוי אפילו להגיע עד כדי הפרת חוק (אך ללא אלימות) ובין גרוע מזה.
גם מי שתומך בנסיגה מהשטחים (שכאמור, לא בה מדובר וספק אם נגיע בימי כהונתו של שרון אפילו לתחילת תחילתה), צריך להכיר בכך שעבור מתנגדיה מדובר בעבירה על אמונה עזה. הוא גם צריך לשאול את עצמו בכנות, בתוך אילו גבולות צריכה המחאה על עבירה שכזו לבוא לידי ביטוי.
התשובה המתבקשת היא שכל עוד המפגין מתעמת באופן לא אלים עם רשויות החוק – וכל עוד הוא משלם על כך את מחיר המעצר ואולי המשפט – מחאתו היא לגיטימית ודמוקרטית. יותר מזה: בכל מקום שבו מביע האזרח את תודעתו הפוליטית באכפתיות ובעוצמה, מתוך הקרבה אך ללא פגיעה פיסית באחר, הדמוקרטיה רק מתחזקת ולא נחלשת.
ויכוח בעניין הקורע את הלב ונוגע ביסודות האמונה אי אפשר שיתנהל בשקט ובנימוס. ייאמרו בו דברים חריפים, כולל שימוש במילים שמייד יעוררו האשמה בהסתה. ועדיין יש מרחק עצום בינן ובין הפעולה האלימה. מי שטוען שיצחק רבין נרצח מכיוון שמישהו נשא שלט עם המילה "בוגד" עם תמונתו בכאפייה, מאשים האשמת שווא כוללנית – או, מהצד השני, מתעלם מכך שגרעין קנאי, המונה הרבה יותר מכמה תפוחים בודדים, מוכן להרוג וליהרג ובלבד שלא יימסר חלק מחלקי ארץ ישראל השלמה. איש לא היה צריך להסית את יגאל עמיר ואת האנשים שעל דעתם הסתמך.
דווקא מתוך העמדה הגורסת שבמחאה כל מה שאיננו אלים מותר, צריכים מארגני ההפגנות וראשי היישוב ביש"ע לשאול את עצמם עד כמה הרחיקו בדיבור ובמעשה את עצמם מחוג הקנאים. הרבנים שדנו בדין רודף, וסמכותם היוותה אישור שבשתיקה למעשה הרצח, לא הוקעו. ההאשמה הגורפת של חוגי השמאל סייעה לרבים בימין להדק את השורות, ולא להתחשבן עם עצמם באמת מנין יצא הרוצח ואיך. השאלה הגדולה, איפה מתווים את הגבול בין אמונה לוהטת ובין מעשים לא לגיטימיים, לא באה על פתרונה – ואפילו לא נדונה כמו שצריך.
הפגנת הימין אמש אינה אלא אזהרה. איש עוד לא יודע באמת למה מתכוון שרון. בימין ובשמאל יש רבים שחושבים שהוא בסך הכל מעביר את הזמן בציפייה שמשהו יקרה ויגאל אותו מן הצורך לבצע אותם "ויתורים כואבים", שעליהם הוא מדבר כבר קרוב לשלוש שנים, ואת טיבם עוד לא פירט. ביום שבו יגיעו הדברים לידי החלטה, אם יגיעו, נראה את גודלם האמיתי של המחנות ונוכל לשפוט מה באמת השתנה מאז אמצע שנות התשעים.
עוד לפני כן צריכים מי שמנהיגים את מתנגדי הנסיגה להחליט מה יעשו כדי שהגבול בין המותר לאסור לא ייפרץ עוד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
