לא צריכה להתנצל

אבל את היום החולף ביליתי בהלוויה של רועי ארבל ז"ל שנהרג בפיגוע הירי בשומרון והיה איש מדהים. את רועי אני מכירה מכיתה א', ואולי הוא היה קצת יותר אידיאליסט ממני, אבל בסך הכל החיים שלו היו די דומים לשלי. הוא עבד קשה, היו לו בבית תינוקות קטנים והחיים שלו היו רק בהתחלה.

אנחנו דור שני ל"מתנחלים", והכללות הן טיפשיות, אבל בכל זאת אפשר לדעתי לנתח שרובנו קצת פחות אידיאליסטים מדור ההורים, אבל באופן שודאי ישמח את רובם, כי בשבילנו לגור בישוב מעבר לקו הירוק טבעי כמו שרק בית שגדלת בו יכול להיות.

נכון, במעמקי התודעה אתה יודע שזה מסוכן, אבל על פני השטח, בהתנהלות השוטפת של החיים זה פשוט לא שם. כל יום אנחנו נוסעים וחוזרים מהעבודה ומהלימודים, ושוב נוסעים ושוב חוזרים, ופתאום מחלחלת ההכרה שיכול להיות שיבוא הערב האחד הנורא שבו לא תחזור, או אפילו גרוע יותר שבן הזוג פתאום פשוט לא יהיה יותר.

מפחיד? מאוד. מחליש? בכלל לא. קדומים היא הבית שלי. השומרון הוא נוף הילדות שלי. בכל מקום אחר אני ארגיש תלושה.

השאלה הכמעט אוטומטית שעולה היא "אתם לא חושבים לעזוב?", אבל איך אפשר כשהכי כואב לחשוב על התנתקות מהבסיס שלך?

וכן, יש גם את הפן האידיאולוגי. אני מאמינה שארץ ישראל שייכת ליהודים, בדיוק באותה טבעיות שצרפת שייכת לצרפתים. אני חושבת שהמענה היחיד לטרור הוא עוד התיישבות ולא התקפלות. אני בטוחה שלי ולמשפחה שלי מגיע לחיות.

ולכן אני דוחה כל דרישה להתנצלות. לא אני זאת שצריכה להצטדק על כך שאני חיה. כל התלונות צריכות להיות מופנות לרוצחים. אנחנו נמשיך לגדל פה ילדים שלא יהיה דבר יותר טבעי עבורם מאשר לחיות וליצור בקדומים.