השגריר וברכת הדם
מה שהופך את הסיפור של השגריר בשבדיה לבעל משמעות הוא התגובות למעשה ולא המעשה עצמו. יש בהן כדי להעיד על הלך הרוח הקולקטיבי בישראל בימים אלה
לכאורה, פרשת הסיכול הממוקד שביצע שגריר ישראל בשבדיה,
צבי מזאל, במיצג "שלגיה וטירוף האמת", שייכת לתחום הלא-ממש מרתק של הנימוס הדיפלומטי: האם ראוי או לא ששגריר יביא בומבה ליצירת אמנות שאינה מוצאת חן בעיניו. אלא שמה שהופך את הסיפור לבעל משמעות הוא, כרגיל, התגובות למעשה ולא המעשה עצמו. יש בהן כדי להעיד על הלך הרוח הקולקטיבי בישראל בימים אלה – לאחר אלף ימים וכמעט אלף הרוגים מאז פרץ העימות הנוכחי.
אבל נתחיל במעשה עצמו. נדמה שפחות מכל פגע מזאל דווקא בחופש הדיבור והאמנות: הרס של מיצג כזה, שאינו יצירה שנועדה להאריך ימים, וכל כוחו בתגובה המיידית שהוא מעורר, הוא דווקא תגובה אמנותית רבת ערך לא פחות מהמיצג עצמו. לו ניחנו בני הזוג פיילר, יוצרי המיצג, בשמץ של תחושת היסטוריה אמנותית, ולא רק בצדקנות בכיינית של מי שמבקש לעורר פרובוקציה אבל לא יכול לעמוד בתוצאותיה, היו מבינים שמזאל העניק ליצירה המפוקפקת שלהם ערך שספק אם היה לה מלכתחילה. אשר לנימוס הדיפלומטי, נשאיר אותו למי שאמון על הקוד הזה במשרד החוץ.
אבל הנימוקים של מזאל למעשהו באים ממקום אחר לגמרי. מהראיונות שהעניק עולה שלא מדובר בתגובה ספונטנית ולא מתוכננת, תוצאה של זעזוע מיידי מתמונת המחבלת ממסעדת "מקסים". הוא הגיע מוכן עם המעשה מהבית. הוא נימק אותו, בין השאר, באווירה האנטי-ישראלית השוררת בשבדיה בכלל, הנובעת מקיומו של מיעוט מוסלמי גדול, "שיש לו קשר לגופי השמאל כאן, כולל עם גורמי שמאל במפלגת השלטון".
ייתכן שבלהט התגובה הציונית ההולמת לא שם מזאל את ליבו לכך, שספק אם המסר הישיר העולה מן העבודה הוא אנטי-ישראלי: תמונת המחבלת הצפה בים של דם מתייחסת לדם הקורבנות, כולל בוודאי קורבנותיה שלה. נכון, דרור פיילר הוא בעל נטיות פוליטיות ברורות, וברור את מי הוא מאשים במה שמתרחש כאן. אבל נדמה שהפרשנות של מזאל מניחה מראש את כוונותיו ואת המסר שהוא מבקש להעביר. למי שראה את תמונות העבודה קשה להבין איך היא מצדיקה את פיגוע ההתאבדות או מזלזלת באובדנם של הנרצחים, ואת דמו של מי בדיוק היא מבכה.
וכאן, כמו גם בתגובות במשרד החוץ ובישראל בכלל, טמון ההקשר המעניין באמת. נדמה שיותר ויותר אנחנו מניחים מראש שכל התייחסות למה שמתרחש כאן היא אנטי-ישראלית, בוודאי באירופה.
בשלוש השנים האחרונות התכנסה התודעה הישראלית (וגם הפלסטינית, אבל בואו נעסוק בשלנו) למצב קורבן, שבו כל העולם – פרט לארה"ב, כמובן - נגדנו, כולם אנטישמים, ובכולם צריך לבעוט. לא פלא שנמצאו רבים שמשבחים את עצם הפעולה האלימה המועדף של רובנו כלפי העולם – מפריז ועד האג, מברלין ועד שטוקהולם.
ההוכחה של מזאל למפלצתיות העבודה הייתה בעצם הצגת דיוקנה של האנדי ג'רדאת, רוצחת המשפחות בחיפה. גם כאן, עושה רושם, הוא מבטא תת-תודעה רווחת. הרוע הפלסטיני הוא בעינינו קולקטיבי, חסר פנים, נטול סיבה. פשוט שנאה יוקדת ולא מתפשרת (וגם כאן, כמובן, מתקיימת תמונת ראי בצד השני; גם החיילים בציורי הילדים במחנות הפליטים הם נטולי פנים, שמות וסיבה).
קשה לנו להתעמת עם העובדה שלמי שבחרה להתפוצץ לגזרים בלב מסעדה מלאה באנשים חפים מפשע יש שם, דיוקן ואולי אפילו סיבה מעוותת ובלתי-מתקבלת על הדעת ככל שתהיה. הלך הרוח הזה, שבו כל צד רואה מעבר למתרס רק מפלצות שאין להן דיוקן אדם, הוא המנציח העיקרי של מצב המלחמה שלוש שנים אחרי שהחל כאן הקטל.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
