שניצר: "יהלומים זה מקצוע אינטימי"
לפני שנים רבות קיבל בחור צעיר בשם משה שניצר החלטה גורלית: לעזוב את לימודי הפילוסופיה וללכת לעבוד במלטשה; היום חוגג הבחור, שמאז הספיק להקים את ענף היהלומים בישראל ולהכניס שני דורות לעסק המשפחתי, את יום הולדתו ה-83; לאורנה רביב מספר שניצר על הימים בהם דפק על דלתות וחיפש קונים, על הפוליטיקאים שעזרו לו בדרך ועל הגעגועים לאשתו המנוחה, שגידלה את הילדים בזמן שהוא עשה עסקים
ממרומי הקומה ה-12 מסתכל משה שניצר על מה שקרוי מתחם בורסת היהלומים ברמת-גן, או "קריית שניצר" - ארבעה בניינים הומים בפעילות של יהלומנים, לקוחות, אורחים מחו"ל, קניינים, עם כיכר במרכז הקרויה על שמו.
"יש לי חלק מרכזי בהקמה של כל זה", הוא אומר בסיפוק, אני גאה בתשתית שהקמנו. אנחנו הבורסה הגדולה בעולם, וזאת למרות המצב הקשה. אי-אפשר להשיג כאן חדר".
שניצר הוא אכן במידה רבה האחראי, היוזם והמוציא לפועל של המפעל הגדול הזה. יש המכנים אותו אבי ענף היהלומים הישראלי. אין אדם המזוהה עם הענף יותר ממנו, מראשיתו ועד היום.
השבוע יחגוג שניצר 83. שניצר, איש מרשים, תמיד בחליפה, מעשן ארבע חפיסות סיגריות ביום. לחדר שבו אנחנו יושבים נכנסת כל כמה דקות שרה, עובדת נאמנה הדואגת ש"אדון שניצר" יאכל, שתהיה לו חפיסת סיגריות מלאה לידו, שיהיה לו תה. ליד התה - חתיכת תות פרוס. הרופא אסר על מתוקים. שרה דואגת שישמור על דיאטה, שייקח את הכדורים המתאימים, שלא יתעייף.
יש דברים שלא משתנים גם בגיל 83. שניצר נותר אותו אשף יחסי ציבור וקשרים. ה"שארם" נשפך ממנו גם בגילו המופלג. הוא מכיר את כולם, מתחבק ומסתחבק עם כל עובד - מהזוטר ועד הבכיר.
פתאום נכנס קניין אנגלי, שרק רצה לדרוש בשלומו ("אני מכיר אותו כבר 30 שנה. גם את אבא שלו הכרתי"). אחר-כך מציץ פנימה איש מבוגר עם כובע ומקל, שרק רצה לראות מה שלום האדון שניצר ("זה אבא של דודי אפל, אני מכיר אותו כבר 50 שנה. איש טוב"). כולם מתקבלים אצלו בחום. על כל אחד יש לו איזה סיפור לספר.
הגיל והטרגדיות הלא מעטות שעבר בחייו הסוערים לא הצליחו למחוק את החיוך מזווית פיו. רק לרגע קט, כשהוא מדבר על אשתו המנוחה ורדה, שנפטרה לפני כשנתיים, עיניו מתקדרות. כך גם כשהוא נזכר בשותף שאהב, חיים גרינשטיין ז"ל, איתו הקים את החברה וממנו נפרד כבר לפני שנים. בגדול, הוא שרדן. תמיד היה, כדבריו. החיים ממשיכים, ושניצר ממשיך בכל כוחותיו עימם.
הוא ממשיך להתייצב כל בוקר במשרדי חברת שניצר ושות'. "אני אוהב לעבוד ולהיות פה. אני עובר כל יום בחדר של המיונים, ממיין יהלומים, ממלא הזמנות מחו"ל, ולאלה שאני מכיר הרבה שנים והם עומדים על כך, אני גם מוכר", הוא אומר ומוסיף: "בזמנו אמרו עלי שאני איש המכירות הטוב במקצוע. זה לא יפה שאני אומר את זה על עצמי, אבל זו האמת".
עוד, לדבריו, הוא אוהב להעביר שעות במשרד עם הנכד, שי, שהצטרף לא מזמן לעסק. "לאבות אין סבלנות כמו לסבים", הוא אומר. "יש כל מיני החלטות בעסק שהוא שומע עליהם ולא יודע מה עומד מאחוריהם. אני משתדל להסביר לו, להעביר לו מהניסיון שלי".
גם הנכדים בעסק
שי הוא הדור השלישי לבית שניצר, בנו של שמואל. בחור גבוה ונאה כבן 25, שמזכיר קצת את סבו בימי צעירותו. לאחרונה הוא סיים תואר בכלכלה. "מגיל צעיר אני נושם יהלומים", הוא אומר. "בתור ילד הייתי מבלה את החופשות שלי בעסק. זו משיכה אינטואיטיבית וטבעית בשבילי". כשהוא מדבר על סבו, הוא מתמלא הערצה וסופרלטיבים.
שי אינו הנכד היחיד במשפחת שניצר שנכנס לעסקי היהלומים. גם דן, בנה של חנה גרטלר, בתו של שניצר, נכנס לעסקים כבר לפני כתשע שנים. גם משפחת אביו, אשר גרטלר, נמנית עם המשפחות הוותיקות בענף.
אבל דן, המכונה בפי חבריו דן-דן, לא נכנס לא לחברה של משפחת אביו ולא לחברה של משפחת אמו. אולי יותר מאחרים, הוא קרא את המפה נכון ויצא לאתר מקורות חדשים לחומרי גלם. כיום הוא נחשב לאחד הגדולים ביותר בענף.
חברת DGI שלו היא בעלת זיכיון ליבוא חומר גלם ממכרות היהלומים בקונגו. היקף היצוא של היהלומים מקונגו נאמד ב-800 מיליון דולר בשנה. תחילה היה גרטלר בעל הזיכיון הבלעדי. היום הוא מתחלק בו עם זכיינים אחרים. במלים אחרות, הוא יושב על ברז יקר ערך של חומר גלם, ומקורב מאוד לנשיא קונגו.
גם המשפחה נהנית מהצלחתו: שניצר ושות' קונה ממנו חומר גלם. משה שניצר מדבר על דן בעיניים נוצצות: "הוא שיחק אותה. בחור מבריק. מוכשר כשד", הוא אומר.
דן וסבו קרובים מאוד. "הוא התייעץ איתי לאורך כל הדרך", אומר הסב. "עד היום הוא לא עושה שום דבר מכריע בלי לשאול אותי, למרות שהוא גדול, גדול". הנכדים והילדים מתקשרים לסבא כל יום, ובכל שישי בערב מתכנסת המשפחה כולה אצלו לארוחת ערב (שניצר: "אני כביכול היועץ הכללי של המשפחה").
רק דן הפסיק כבר לפני כמה שנים לבוא בימי שישי. הוא חזר בתשובה וכיום הוא חרדי. שניצר מקבל זאת בהבנה רבה. את תהליך החזרה בתשובה עבר דן במשותף עם אשתו, שאותה הכיר בהיותה דיילת. השניים מתגוררים בבני-ברק ויש להם ארבעה ילדים.
שניצר מלא סיפוק ממשפחתו ולא מסתיר זאת. "ההצלחה הגדולה ביותר של חיי הייתה אשתי", ורדה ז"ל, הוא אומר. "במשך השנים עבדתי הרבה, נסעתי הרבה, נעדרתי שבועות מהבית, והיא גידלה את הילדים בלי תלונות ונתנה לי הרבה חוזק מוסרי".
הוא קרוב מאוד לבתו חנה, המכהנת כמנכ"ל תחנת הרדיו רדיו 99 שבבעלות המשפחה. כל ערב היא מגיעה לביתו. "אני מתעניין והיא מספרת", הוא אומר, "לא ידעתי שהיא כזו ביזנס-מן. הפתיעה אותי. היא נלחמת כל הזמן, וזה לא דבר קל - תחנה עם רייטינג כל-כך גבוה".
אבל שניצר לא היה תמיד משפחתי כל-כך, ואם יש דבר אחד שהוא מצטער עליו, זה הזמן הרב שהקדיש במהלך השנים לפעילות ציבורית ולעסקים, על חשבון משפחה וחברים. כיום, עם שלושה ילדים, תשעה נכדים ושישה נינים, הוא מגלה מחדש את המשפחתיות, וגם חבריו הקרובים נהנים מקרבתו על בסיס קבוע. כל יום שישי בצהרים הוא מקפיד להגיע לשולחן קבוע בקפה אקסודוס ליד כיכר המדינה בתל-אביב, לשבת עם חברים.
מלימודי פילוסופיה לליטוש יהלומים
שניצר נולד ברומניה ועלה ארצה ב-1933 עם משפחתו, שהתיישבה בירושלים. בעקבות הפרעות עקרה המשפחה לתל-אביב. הוא השלים לימודי פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, אך כבר עם סיום לימודיו היה ברור לו שיפנה לעסקים.
"אז החלה בדיוק העלייה הגדולה מגרמניה", הוא משחזר. "היה משבר גדול. אבא שלי אמר לי: תראה, פרופסורים ואינטלקטואלים מוכרים נקניקיות ברחובות ומצחצחים נעליים. מה ייצא לך מהלימודים? אחי כבר היה אז רופא, הרוויח 2 ליש"ט בחודש".
"לאבא שלי היה מכר בעסקי היהלומים, והוא שכנע אותי להיכנס כפועל לליטוש יהלומים. אמא שלי לא כל-כך אהבה את זה. לא היינו עשירים, אבל היינו בורגנים. זה היה מהפך בשבילה לראות אותי באוברול עם גריז על הידיים. אבל אני רציתי להרוויח כסף".
תחילת דרכו הייתה במפעל שבבעלות קרול פיקל. בתוך שנתיים הוא הפך למנהל עבודה במלטשה וגם ליו"ר ארגון המנהלים והפקידים בתעשיית היהלומים. השנה הייתה 1944, ושניצר נדבק בחיידק החיים הציבוריים. באותה שנה הוא יזם ופרסם את הביטאון "היהלום", כתב העת הראשון בענף היהלומים, וארגן את השביתה הראשונה והאחרונה בתולדות ענף היהלומים בארץ.
"נוצר מצב שהייתי בין הפועלים הבודדים שהיו מלומדים, אינטלקטואלים כביכול, אז התחלתי לארגן את העניינים, הוא מספר. היו אז צרות להרבה מפעלים. אני אישית, כמנהל עבודה, הרווחתי את המשכורת הכי טובה בענף, אבל הייתי מאוד להוט לעזור ולארגן את העובדים".
ב-46', בעקבות ירידת מחירים כללית בענף אחרי המלחמה, המפעל נסגר וכל עובדיו פוטרו. שניצר: "אשתי אמרה לי אז: באוגוסט התחתנתי עם מנהל העבודה הכי מרוויח במדינה, ובספטמבר הוא פוטר".
שניצר הצטרף לארגון האצ"ל ובהמשך התגייס לצבא כקצין פרשים. עם שחרורו החליט להקים עסק לבד, ויסד שותפות עם חיים גרינשטיין. יחד עם שני פועלים הם יצאו לדרך.
שניצר: "היה לי אז הרבה כסף, 300 דולר. קנינו חומר והקמנו מלטשה קטנה בפלורנטין. עבדנו בלילות, ובימים מכרנו. מהר מאוד הבנתי שמי שקונה יהלומים זה מי שיש לו אחות באמריקה. התחלתי להסתובב בעולם ולחפש שם קונים. כמו שנור, דפקתי בדלתות. הגעתי לכל עיר, למדתי מי הקטנים ומי הגדולים. בסוף כל יום היו לי רגליים נפוחות וכחולות".
"ניסיתי להיכנס להארי וינסטון בארה"ב. הוא היה מבעלי החברות הגדולות ביותר בתחום היהלומים. השוער לא נתן לי להיכנס. בסוף הצלחתי להערים על המזכירה. נפגשנו ולא קיבלתי שום הזמנה. יום אחד בשלוש בבוקר אני מקבל טלפון ממנו. כך זה התחיל. ב-57' קיבלנו סייט מדה-בירס (זכות לקנות ולסחור בחומר גלם מסינדיקט היהלומים ההולנדי, ששלט על רוב חומר הגלם בעולם - א.ר)".
מבחינת שניצר, השאר היסטוריה. הוא הקים את בורסת היהלומים הראשונה בבית-קפה בתל-אביב (קפה צוקרמן באלנבי פינת רוטשילד, אחר-כך עברו לקפה פלטין בנחלת בנימין), פתח בפני הישראלים את השווקים ביפן, פתח בורסת יהלומים בסין, וזה רק חלק קטן. בין לבין הספיק להידקר וכמעט להיהרג על-ידי מסומם בבית-מלון בבלגיה, לעבור חטיפה של נכדתו כאן בארץ, וגם להישדד.
במהלך כל שנות פעילותו, לא נח לרגע. במשך כ-30 שנה כיהן כנשיא בורסת היהלומים. הוא היה הישראלי הראשון שכיהן בתפקיד נשיא הפדרציה העולמית של בורסות היהלומים. לאחר שתי כהונות נבחר לנשיא הכבוד של הפדרציה לכל ימי חייו. במשך 20 שנה כיהן כיו"ר מכון היהלומים.
הוא יסד את קרן שניצר למחקרים בנושא המשק והחברה באוניברסיטת בר אילן, כיהן כיו"ר מוזיאון היהלומים, והיה הראשון בענף היהלומים שקיבל את תואר הייצואן המצטיין. בין התארים הרבים שאסף בימי חייו גם תואר דוקטור לשם כבוד מבר אילן, עיטור מיוחד ממלך בלגיה, הוקרה בעבור מפעל חיים מתעשיית היהלומים בניו-יורק ויקיר העיר תל אביב-יפו.
בשנותיו הארוכות כנשיא הבורסה הכיר שניצר היטב פוליטיקאים, ראשי ממשלות, שרים, מפקחים. על אף שהוא חבר מרכז הליכוד שנים רבות, ניסה, לדבריו, שהדבר לא יתבטא במילוי תפקידיו. אם תרם לליכוד - תרם גם לעבודה. לדבריו, דווקא יחסיו עם שרי העבודה היו טובים יותר.
"אני מאוד מאמין בקשרים אישיים, הוא אומר, זה עזר לי מאוד". כל הפוליטיקאים של התקופה היו מתארחים אצלו בשבתות. הוא היה מקורב גם ליצחק רבין ז"ל. "שנינו היינו הולכים תמיד לאיזה פינה כדי לעשן יחד. הייתי היחיד שלא היה מפא"יניק שהוזמן ליום ההולדת 70 שלו". הוא מיודד גם עם שמעון פרס. לאהוד אולמרט הוא ארגן את חוג הבית הראשון בקריירה הפוליטית שלו.
היום הוא כבר פחות מעורב פוליטית. עם ראש הממשלה אריאל שרון אין לא קשר מיוחד. לעומת זאת, הוא ובנימין נתניהו חברים קרובים.
סוגרים עסקאות של מיליונים בלחיצת יד
גם שניצר וגם בנו שמואל, המכהן כבר חמש שנים כנשיא בורסת היהלומים, אומרים כי הפעילות הציבורית הנרחבת שלו פגעה בעסקיו.
עד שנות ה-90 הייתה החברה שבבעלות המשפחה הייצואנית המובילה בענף היהלומים. בשנים האחרונות, על-פי נתוני הפיקוח על היהלומים במשרד התמ"ת ודן אנד ברדסטריט, מדורגת שניצר ושות' במקומות ה-12-10 בלבד בדירוג הייצואנים, עם מחזורי מכירות הנעים בין 35 ל-60 מיליון דולר בשנה.
שמואל ממש לא מצטער שלאחר תום כהונת אביו הוחלט להגביל את הקדנציות של נשיאי הבורסה ליהלומים. שניצר האב אומר בגלוי כי "שמואל כבר מת לסיים את התפקיד".
שמואל עצמו קצת יותר זהיר: "אני לרגע לא מצטער שלקחתי על עצמי את התפקיד. עוד שנה אסיים, ואני בהחלט חושב ששש שנים זו תקופה ארוכה ורצינית שתובעת המון מבן-אדם. זה המקסימום שהייתי מוכן בכל מקרה, עם כל החשיבות של התפקיד".
וכמו במשפחות הטובות, כשהתפוחים לא נופלים רחוק מהעץ, גם הנכד שי אינו פוסל תפקיד ציבורי מהסוג שמילאו סבו ואביו. "כל דבר בעתו", הוא אומר בדיפלומטיות זהירה, כיאה למי שרואה עצמו איש ציבור פוטנציאלי בעתיד.
בכל זאת, גם הימים הקשים העוברים עתה על הענף בכלל ועל החברה בפרט לא מצליחים להעיב על תחושת הסיפוק והאופטימיות של שניצר.
היית בין המיילדים של הענף. למעלה מ-60 שנה אחרי, האם זה הילד אליו פיללת?
שניצר: "אני גאה בענף ובאנשים המרכיבים אותו. נכנס הרבה דור צעיר שבעיני הוא הטוב בעולם. בעלי מקצוע נפלאים, חרוצים ויעילים. יש לנו יתרון עצום על מקומות אחרים בדור הצעיר שהצלחנו לייצר. בבלגיה, למשל, אין דור שני".
"כאן נכנס הדור השני וגם השלישי. חבר'ה שגדלו על יהלומים ואוהבים את זה. עם זאת, אני כן רואה שינוי בגישה, אבל זה אולי חלק מתהליך טבעי. זה אולי יישמע מיושן, אבל כשהקמנו את הענף ולאורך השנים היתה לנו גם איזושהי תחושת שליחות - תחושה שאנחנו צריכים גם לעזור למדינה".
"זה לא שלא רצינו להרוויח כסף חס וחלילה, או להצליח בעסקים, אבל ראינו את עצמנו כבעלי תפקיד חשוב בביסוס הכלכלה בישראל מאחר שהפכנו לענף היצוא מס' 1. היום זה כבר לא קיים אצל הדור הנוכחי, אבל כנראה שלא רק אצלו. היום זה אחרת, ומהבחינה הזו, ורק מהבחינה הזו, אני קצת מאוכזב".
אומרים שלענף הזה נכנסים רק אם נולדים ליהלומנים או מתחתנים עם יהלומנים.
"זה לא לגמרי נכון. יש כאן גם לא מעט דור ראשון. זה נכון שזה ענף שהבדיקות שעושים בו למי שנכנס קפדניות ביותר, מעצם טבעו של העיסוק. זה לא הכנסת כאן - לא כל מי שרוצה יכול סתם ככה להיכנס. אבל זה לא מקצוע סגור".
"יש אנשים לא מעטים שהחלו בתור פועלים וקיבלו רשיון. עם זאת, צריך להבין שגם בין הגויים זה עסק משפחתי שעובר מדור לדור. כך גם התכשיטנים. זה מקצוע אינטימי. אתה לא יכול הרבה לדבר עליו עם אנשים מבחוץ, אז אתה מחפש לדבר עם מישהו קרוב. מה יש קרוב יותר מילד או נכד?"
למה כל המסתורין הזה? למה הכול חשאי בענף הזה?
"ככה זה בכלל בעסקים, ובענף היהלומים נוצרה בעיה של דימוי, בגלל שעוסקים בכל-כך הרבה כסף, ביהלומים ואבנים שעוברים מיד ליד על סמך מלה ולחיצת יד. אנחנו לא חלוצים בנושא, זה כך בכל העולם מאז שקיים המקצוע הזה. מכאן ועד ניו-זילנד סוגרים עסקאות של מיליונים ב'מזל וברכה'.
"זה המקצוע היחיד מבין התעשיות שאי-אפשר להראות אותן לאנשים בעיניים, בגלל החשש הביטחוני. פשוט לא מכניסים אנשים למפעלים. לכן יזמתי את הקמת מוזיאון היהלומים. רציתי לאפשר לציבור הרחב להכיר את המקצוע ולראות מה אנחנו עושים".
בשנים האחרונות היו בענף לא מעט התמוטטויות, ונראה שהוא כבר לא כל-כך אטרקטיבי. למה שצעירים ירצו להיכנס לענף שהפרנסה בו הפכה קשה כל-כך?
"אין לי מחלוקת איתך. אלה שנים קשות. כיום מי שרוצה להצליח צריך לעבוד הרבה יותר קשה. הרבה צעירים מגיעים כי יש להם איזו מחשבה שבענף היהלומים אפשר לעשות כסף.פעם אולי זה היה כך, כיום קשה לעשות כסף בענף. יש באמת לא מעט התמוטטויות. הרבה קטנים נעלמים, והיו גם כמה גדולים שהתמוטטו".
"זה כמו שפעם היה לי חלום להיות 'חבר אגד'. כולם רצו. כך זה נראה להרבה צעירים להיות חבר הבורסה ליהלומים. בסופו של דבר כיום מסתובבים פה הרבה אנשים שאין להם מחיה. יש ליהלומנים קרן לגמילות חסדים. לצערי, יש הרבה יהלומנים שנאלצים לקבל ממנה כספים".
אתה משאיר ירושה קשה לבן שלך ולנכדים. אתה לא חושש מהאפשרות שאין עתיד לענף?
"אין לי מה לפחד, יש בכל זאת יהלומים בכל העולם. זה מה שאני יודע, זה מה שיכולתי להעביר למשפחה שלי. יש לי מזל שהם אוהבים את המקצוע. אף אחד לא נכנס כי דחפתי אותו לזה. אין ספק שהענף במצב קשה אבל אני אופטימי מטבעי וברור לי שהוא ימשיך להתקיים, גם אם במתכונת אחרת".
"היום זה כבר סוג אחר של עבודה בענף. צריך לעבוד קשה יותר, צריך ידע רב ומיומנות גבוהה. צריך להתרוצץ בכל העולם. המפתח הוא באיתור מקורות לחומר הגלם. זו הבעיה העיקרית. המצב העולמי קשה, והוא פגע בנו קשה מאוד".
"עכשיו יש קצת התאוששות ומתחילים כבר לראות את זה. עדיין אנחנו לא יכולים להתחרות בשכר העבודה של סין או הודו, ולכן הצטמצמנו מאוד. הבעיה שלנו היא גם במצב הקשה אצלנו. האינתיפאדה פגעה בענף מאוד. בעצם, מאז מלחמת המפרץ הראשונה הפסיקו להגיע לכאן קניינים, והם התרגלו שבאים אליהם".
אם כך, איזה עתיד יש לענף?
"קודם-כל, אנחנו עובדים חזק על מחקר ופיתוח, ואני מאמין שבעתיד נוכל להוזיל את העבודה כאן באמצעות רובוטים, כלומר עבודה מכנית. כיו"ר מכון היהלומים שמתי את כל הכוח והכסף כדי לנסות ולפתח טכנולוגיה מתקדמת. זה עניין של זמן, אני משוכנע בזה. זה נכון שיש בעיות, אבל הענף ימשיך להתקיים, השאלה רק באיזה גודל. התכנון והמיון ימשיכו להתבצע כאן. המצב מחייב אותנו לעבור לייצור של חלק ניכר במקומות אחרים. אנחנו, למשל, כבר עברנו לייצור במקומות כמו סין וגם קצת בתאילנד".
אתה, שהקמת כאן את התעשייה, ודאי מתקשה לראות את הייצור עובר למקומות אחרים.
"הלב נחמץ מאוד. לא חלמתי שיקרה דבר כזה. פעם היינו מהמעסיקים הגדולים במשק. זה כואב לי. זו עבודת חיים. זה לא נעים לראות איך התעשייה הצטמקה מ-14 אלף פועלים ל-2,000-2,000. אבל אני משוכנע שעוד נשוב להיות תעשייה מובילה".
"אני מאמין מאוד בכשרונות של האנשים שלנו. זה לא רק אני, זה ידוע בעולם שהכשרונות ובעלי המקצוע הטובים בתחום נמצאים בישראל. צריך לזכור שמצד שני שיפרנו מאוד את הייצוא, דרכי הייצוא. אני רק מתפלל לאלוהים שנמצא את הטכנולוגיה".
אני מבינה שיש לכם כעס על הממשלה שלא עוזרת.
"אין לי שום כעס ושום טענה. מדובר בסכומים גדולים והממשלה לא יכולה לעזור בהם. מעולם לא ביקשנו מהממשלה עזרה. מה הם יכולים לעשות? לשפר את תנאי השוק העולמי? את שערי המטבעות? להוזיל את עלויות העבודה?"
"אולי רק יכלו לתת ביטוח סיכוני סחר חוץ גם ליהלומנים, שנאלצים כיום, בניגוד לעבר, לרכוש חומר גלם ממדינות עולם שלישי ולהעביר לייצור במדינות כמו סין, תאילנד והודו. אני לא חושב שצריך לסמוך על הממשלה שתעזור. תעשייה שלא יכולה לעמוד על רגליה שלה, אין לה זכות קיום".
איך זה שנותרנו עם כזו בעיה של מקור לחומרי גלם? האם לא טעיתם בכך שהסתמכתם כל השנים על דה-בירס, שבעצם זרקו את היהלומנים הישראלים ללא סנטימנטים?
"הנאמנות לדה-בירס נראית כיום נאיבית במקצת. הסינדיקט שלט במשך תקופה ארוכה על 80% מקורות חומרי הגלם בעולם. מה לעשות שלפי רצון הפריץ התעשייה התקדמה. עבדנו רק איתם. היו אנשים אחרים. היו יחסים חמים, הבנה, נאמנות. עכשיו נכנס דור חדש שהוא לא יהלומנים. אין להם סנטימנטים. הם לא מכירים במושג של לויאליות".
"50 שנה הייתי בסייט, ועכשיו הם החליטו על כמה שפחות סייט-הולדרים. בסוף יהיו 12-10 בכל העולם. אם תשאלי אותי, זה הכישלון הגדול ביותר שהיה להם אי-פעם. הוציאו מאות אנשים מהמקצוע. הם בעד שהתעשיינים ימכרו ישר לתכשיטנים. הוציאו מהמקצוע את כל הסיטונאות. זה הופך למונופול של עשרה אנשים".
גם אתה אישית איבדת את הסייט לאחר שנים רבות. איך אתם מתמודדים?
"זה נכון שאיבדנו את הסייט, אבל אנחנו מתמודדים עם זה. כיום שולט הסינדיקט על כ-50% מחומר הגלם העולמי. כל נושא הגלם מתפתח לכיוונים חדשים ויהלומנים כבר פחות תלויים בהם. התחלנו לקבל גלם ממקורות ראשוניים, ואנחנו משתלבים במקומות כמו קונגו, אנגולה וקנדה".
שניצר ובניו כבר מזמן לא חברת היהלומים המובילה שהייתה. קשה לך עם זה?
"יש לי הרבה תכונות רעות. תכונה טובה אחת יש לי - אני לא קנאי. אין לי בעיה עם זה. 30 שנה היינו ראשונים. אני אדם מאוד שמרן. יכולנו לקחת אשראי גדול יותר מהבנקים, הם היו נותנים לי מה שרציתי, בלי שאלות. אבל אנחנו מאוד זהירים. משתדלים להיות חייבים מינימום בבנקים. לא לוקחים סיכונים. שמחים עם מה שיש כל השנים. אין לי תלונות".
אבל איך אתה מסביר את הירידה במיקומכם? בשנים האחרונות אתם כבר במקום ה-10-12?
"דור הקונים התחלף, אנשים חדשים צצו. ייתכן שהמעורבות הגבוהה שלי בפעילות ציבורית, ולאחר מכן של שמואל בני, הייתה קשורה לעניין. למעשה, היינו צריכים לחזור ולשווק את עצמנו בשיווק אגרסיבי. לעבור מדלת לדלת כמו שעשיתי לפני 30 שנה. השנה קיבלנו קונים חדשים. אנחנו משתתפים בתערוכות. התחושה אופטימית".
אתם ממשיכים להפסיד כסף?
"היו שנים שהפסדנו הרבה. 2001 ו-2002 היו שנים שכל התעשייה הפסידה הרבה כסף. 2003 הייתה כבר שנה יותר טובה. אני חושב שאנחנו יוצאים מזה. השנה כבר לא נפסיד. גם בעבר היו שנים של הפסדים ולעומתן שנים של שגשוג. ככה זה במקצוע הזה. זו לא חברת ביטוח. יש שבע שנים רעות ואחרי זה באות שבע שנים טובות. לא צריך להתלהב יותר מדי כשטוב ולא לאבד את המכנסיים כשרע".
מדוע ביקשתם שיוציאו אתכם מרשימת הייצואנים המובילים?
שמואל: "ברור שאנחנו ב-30 המובילים, אבל אנחנו חושבים שזה לא טוב לעסקים לחשוף נתונים. פשוט החלטנו לבקש שיוציאו אותנו מהרשימה".
לא שקלתם להשקיע בעסקים אחרים? לא התפתיתם ללכת בדרכי משפחת שטיינמץ, לב לבייב או יוסי גרינפלד?
משה: "העסק שלנו זה יהלומים. זה מה שאנחנו אוהבים וזה מה שאנחנו מבינים בו. השקענו בדברים קטנים, הכל לא היה מוצלח, חוץ מההשקעה שלנו ברדיו 99, שהיא השקעה מוצלחת. היו אלי עשרות פניות, במיוחד בתקופת בועת ההיי-טק. אף פעם לא נכנסתי להיי-טק. אף פעם לא נכנסתי לבורסה. אני שם את הכסף הפרטי שלי רק בדברים סולידיים. רוצה לשמור עליו ולא להפסיד".
חברת שניצר ושות' נמצאת כיום בבעלותך בלבד?
"אני מחזיק בשליטה. לפני כמה שנים הכנסתי את בני, שמואל, ואת חתני, אשר, כשותפים. אני היו"ר. שמואל אחראי על אבנים גדולות, ואשר על אבנים קטנות. לאחרונה נכנס גם הנכד שלי, שי. הוא עוד לומד".
בבוא היום שמואל יוביל את העסק?
"שמואל ואשר הם בחלקים שווים. שמואל יותר מוכר ומחזיק גם במשרה ציבורית, ואשר פשוט פחות אוהב חשיפה ויותר נחבא אל הכלים. אבל שניהם שווים בעסק".
מה עם בתך אתי?
"היא מותק של בחורה אבל היא לא מצאה כל עניין בנושא היהלומים ומעולם לא אהבה את זה".
יש שורה של משפחות עשירות כמו אייזנברג, בורנשטיין ואחרות, שמצאו עצמן בסכסוכים אינסופיים ובריבים על הירושה. אתה נערך כדי לנסות למנוע תסריט מסוג זה בבוא היום?
"כינסתי את כל המשפחה לפני זמן-מה והסברתי בצורה הברורה ביותר שיש חלוקה שווה וכיצד היא תתבצע. החלוקה מתועדת במסמכים אצל עו"ד ברוך גרוס. כולם מבינים ויודעים הכול, ובסך-הכול אנחנו משפחה מאוד מלוכדת שדנה בדברים ומקיימת שיחות כשיש נושאים חשובים".
"כולם גם אנשים עצמאיים ובלתי תלויים. הם לא ילדים קטנים. כל אחד יודע מראש כמה יקבל. אני מקווה שלא יתגלעו סכסוכים, אבל מי אחראי? מי יכול לדעת? ניסיתי בכל כוחותי להבהיר את הדברים כדי למנוע מצבים כאלה בעתיד. אבל בסופו של דבר, רק אלוהים יודע מה יהיה".
לפנייה לכתב/ת 
משה שניצר. אב השבט
הבן, שמואל שניצר - "מת לסיים את התפקיד"
שנים קשות בענף היהלומים
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
מומלצים
