שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    כדור הבדולח

    תהליך אוסלו והנחות היסוד שלו כשלו על-פי מבחן התוצאה. זה הזמן לחזור לדרך הציונות הקלאסית – עוד דונם ועוד עז

    עד לפני מספר שבועות היה אולי עוד טעם בוויכוח על השאלה האם תהליך אוסלו הצליח או כשל. עד לפני מספר שבועות ניתן היה עוד להבין - אמנם בדוחק רב - את אלה שאמונתם בתהליך עדיין לא דעכה. אבל עכשיו הוויכוח תם. כעת ברור לכל בר-דעת שהתהליך המדיני כשל באופן טוטאלי.
    מתי על אדם להגיע למסקנה כי הדרך בה הוא בחר מוטעית? בדרך כלל ניתן לומר כי בחירה בדרך מסוימת כשלה כאשר מתברר למי שבחר בה כי לא היה בוחר בה לו היה יודע מראש את תוצאות בחירתו. כעת בואו נניח כי באותו יום קשה בספטמבר 1993 בו נחתמו הסכמי אוסלו, עמד לרשות עם ישראל ולרשות קברניטיה כדור בדולח, שבאמצעותו ניתן היה לראות את תוצאותיהם העתידיות של ההסכמים הללו. בואו נניח עוד כי אדריכלי ההסכמים (שהבטיחו לאומה בזמנו מעל בימת כנסת עידן חדש, עידן של "ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה"), יכלו לראות את פני המדינה קרוב לשמונה שנים לאחר חתימתם החגיגית.
    בואו נניח כי הם היו יודעים שכמעט עשור לאחר הוויתורים המפליגים שנדרשו מישראל בהסכמים הללו, ישררו ברחבי המדינה אש, שנאה והרג, ושהרובים - שנמסרו לידי הפלסטינים על אף הזהרות חוזרות ונשנות לא לעשות כך - יופנו נגד חיילינו, נשותינו וילדינו. בואו נניח שהם היו יודעים כי על-אף נכונותנו המפליגה לבוא לקראת יריבנו, מצבנו המדיני בעולם יהיה בשפל המדרגה, וכי מדינה ערבית - אחת אחרי השנייה - תיסוג מקשריה עם ישראל, שגריר ירדני לא ימונה ושגריר מצרים ייקרא לשוב הביתה.
    אין לי כל ספק, כי לו אדריכלי ההסכמים היו יודעים שהמציאות תהיה כפי שהיא כיום, הם לא היו חותמים עליהם. אין לי כל ספק כי אילו ידע העם שכך יהיה מצב העניינים, הוא לא היה מעניק לתהליך או למחולליו את תמיכתו. לכן ניתן לומר בפסקנות כי במבחן "כדור הבדולח", כלומר במבחן התוצאה, כשל כליל תהליך אוסלו, וכך גם כל תפיסת העולם עליה הושתת.
    ניתן היה לצפות אפוא, כי לנוכח התוצאות העגומות שהניב התהליך המדיני, תהיה נטישה מסיבית של תומכיו. אך לא כך הדבר. על-אף העובדה שלא נותר ולו זכר קלוש להצלחה כלשהי , עדיין יש לא מעט אנשים - כנראה מתוך תחושת ייאוש קנאית - שמסרבים להכיר בכישלון ובטעות. "עדיין אין כל אלטרנטיבה", הם מתעקשים לדקלם. לאמיתו של דבר, אין טיעון מופרך יותר מזה ש"אין אלטרנטיבה". אדרבה, חובת ההוכחה כי בידיהם נמצאת האלטרנטיבה הקבילה, חלה דווקא על חסידי "התהליך" ולא על שולליו.
    ככלות הכל, כאלטרנטיבה, הנוסחה הקלאסית של הציונות - "עוד דונם ועוד עז" - מתקופת טרום אוסלו, עבדה לא רע בכלל. היא הביאה את המדינה מדרכי עפר לאוטוסטרדות, ממעברות לפנטהאוזים, מחקלאות מתקשה ומפרכת לתעשיית היי-טק מצליחה, מתקופת הצנע לעידן השפע, ממציאות של מצוקת עלייה לעידן שבו לא רק גלי עלייה של יהודים פוקדים את שערי המדינה, אלא גם רבבות לא-יהודים המבקשים למצוא בה את פרנסתם. לכל אלה הגיעה ישראל כבר בתחילת שנות התשעים, בלי אוסלו ובלי הסיכונים הכרוכים בו. בעקשנות ובמסירות, בהתמדה ובהדרגה. ללא מהלכים דרמטיים, ללא חזונות יומרניים.
    האלטרנטיבה האמיתית היא דרך קשה ואפרורית. אין בצידה תהילת עולם או פרסי נובל. אך זוהי הדרך שהביאה לציונות את הישגיה הכבירים במשך 100 השנים האחרונות. וכפי שנאמר בפתגם האנגלי:
    If it works, don’t fix it - כלומר, אם דבר מה פועל כשורה, נא לא לתקנו.
    נשאלת כמובן השאלה: האם לאחר כשלון אוסלו ניתן עדיין לחזור ולקיים את המפעל הציוני על בסיס האתוס של "עוד דונם ועוד עז". לתשובה מלאה לשאלה זו נדרשת כמובן מסגרת שחורגת הרבה מעבר לרשימה קצרה זו. על כן, אסתפק ואומר כי אין ספק שהניסיון הנמהר והבלתי מוצלח של אוסלו יקשה מאוד על כך. אך גם בהקשר זה קיים פתגם לועזי מתאים, שמקורו בצרפתית, שראוי להפנמה במקומותינו: "הניצחון הוא כמו אלוהים, אם מאמינים בו - הוא קיים". בציונות של פעם היו אומרים: אם תרצו אין זו אגדה.


    ד"ר מרטין שרמן, מרצה למדעי המדינה, אוניברסיטת תל-אביב


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים