מיוחד: ה"גיבושון" של אנשי קולומביה
בימים אלה מציינים בישראל ובארה"ב שנה לאסון מעבורת החלל קולומביה, שבו נספה האסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"מ אילן רמון, יחד עם 6 אנשי צוות נוספים. ynet חושף תמונות נדירות ממסע הישרדות שערכו אילן רמון וחבריו האסטרונאוטים בהרי הרוקי. "התמודדנו עם החלטות שהיינו צריכים לקבל כקבוצה. היינו מנותקים מהעולם החיצון", סיפר אילן רמון
התמונות שלא פורסמו: באוגוסט 2001 התכנסה ברכס הרי נהר הרוח (wind river ridge) חבורה בת תשעה משתתפים עמוסה תרמילים וציוד, מוכנה למסע הישרדות בן שבועיים בהרי הרוקי. הקבוצה מנתה שתי נשים ושבעה גברים, רובם ככולם בשנות הארבעים לחייהם, אבות ואמהות לילדים. כאלה שמבלים בחצר האחורית, לא בטרק בהרים.
ובכל זאת, קל היה להבחין שלא מדובר בחבורת בני 40 רגילה. שבעה מתוך תשעת המטיילים היו צפויים להפוך בתוך פחות משנה וחצי לאסטרונאוטים, שימריאו למשימה במעבורת החלל קולומביה. אחד מהם היה ישראלי בשם אילן רמון.
כמה חודשים לפני כן עוד סברו שבעת האסטרונאוטים, חברי משימה STS-107 ובהם אלוף משנה אילן רמון, כי ימריאו באפריל 2001. מאוחר יותר התברר כי אחזקת המעבורת תארך יותר מהמתוכנן בשל תקלה, והטיסה נדחתה זמנית לנובמבר. בהמשך נדחתה הטיסה עוד מספר פעמים - עד שהמריאה לבסוף בינואר 2003.
המסע להרי הרוקי לא תוכנן מראש. האסטרונאוטים, מתוסכלים מהידיעה שטיסתם לחלל נדחתה בכשנתיים, קיבלו מעין "צ'ופר" בתוכנית האימונים. המסע הפך עד מהרה למעין "גיבושון" של חברי הצוות. הוא מהווה עוד הוכחה לכך שהאימונים המשותפים הארוכים של האסטרונאוטים קשרו אותם יחד והפכו אותם למשפחה. גורלם המשותף נקשר כבר אז, לטוב ולרע.
מעט אחרי שתם מסע ההישרדות הזה, שוחחתי עם אילן. בקולו, שסיפר על הרים ואגמים מרהיבים ביופיים, היה כבר גוון אחר. ככתב בביטאון חיל-האוויר, ומי שהיה בקשר עמו, ביקשתי ממנו לכתוב על המסע הזה. את התמונות המצורפות שלח לי אילן כדי להמחיש את אופי (וגם את יופי) המסע. התמונות לא פורסמו מעולם (להוציא אחת) - והוצגו למשפחתו לאחרונה.
וכך כתב אז אילן ביומנו, שפורסם בביטאון חיל-האוויר: "ההליכה עצמה השתנתה מיום ליום. היו ימים עם קטעים מישוריים יותר והיו ימים בהם טיפסנו על מעברי הרים גבוהים. השטח עצמו היה מדהים ביופיו. רכסי הרים ענקיים מסביב וביניהם אגמים אלפינים יפהפיים. למרות הקור המקפיא של המים, התרחצנו בהם כמובן.
"גובה השטח נע בין 10,000 ל-13 אלף רגל. כמובן שבגובה הזה, לטפס על רכסי הרים עם תרמיל של 30 ק"ג על הגב זה מאמץ פיסי קשה, אבל זו הרי הכוונה - להקשות עליך, להביא אותך למצבי לחץ, לראות כיצד אתה מתפקד באופן אישי וכיצד אתה מתפקד כחלק מהקבוצה.
"אחד משיאי המסע היה טיפוס על פיסגת ההר הגבוה ביותר באיזור הזה, Wind River Pick, שגובהו 13,192 רגל (כ-4,000 מטר - א.ב). יצאנו לדרך עם אור ראשון. הטיפוס היה קשה ומעייף, היו קטעים עם סלעים גדולים שצריך היה לקפץ ביניהם, היו כמה כתמי שלג למעלה, אבל לבסוף, בעשר וחצי בבוקר, הגענו לפיסגה. הנוף היה עוצר נשימה - כל רכסי ההרים נשקפו מכל עבר, המון אגמים בינות ההרים והאופק נראה רחוק רחוק...
"במהלך המסע עברו עלינו ימים של מאמץ פיסי קשה, נאלצנו להתמודד עם חבר'ה שחלו במחלת גבהים, עזרנו אחד לשני על-ידי ויסות עומס התרמילים, הקלנו על אנשים שהתפתחו אצלם בעיות ברכיים, למשל, והתמודדנו עם כמה החלטות שהיינו צריכים לקבל כקבוצה. היינו מנותקים מכל קשר עם העולם החיצון".
אילן סיפר על עוצמת החוויה ועל התרומה שלה לצוות. "זה יסייע לביצוע המשימות בחלל", קבע אז באופן נחרץ. ואכן, מרבית המשימות שביצעה הקולומביה טרם אבדה בכניסה לאטמוספירה היו מוצלחות. צוות האסטרונאוטים שכבש את הרי הרוקי, יצא לאחר מכן לכבוש גם את החלל.
ב-1 בפברואר 2003, בשעה 4 אחר הצהריים (שעון ישראל), הסתיים סיפורם בטרגדיה.
לפנייה לכתב/ת 
