"בקרוב יגיעו משפחות האסטרונאוטים לישראל"
בלעדי: ראיון עם אלמנתו של מפקד המעבורת קולומביה, ריק האסבנד, שנספה יחד עם אילן רמון וחמשת האסטרונאוטים הנוספים ב-1 בפברואר 2003. האסבנד מספרת על הקשר האמיץ עם משפחת רמון, ומגלה כי כל משפחות האסטרונאוטים מתכננות ביקור בארץ כבר בחודשים הקרובים. "רונה רמון תמיד אומרת שאנחנו משפחה אחת גדולה, ואני מרגישה בדיוק אותו דבר", היא אומרת
"קיבלתי את התמונה הזאת כשלושה שבועות אחרי שריק מת. אני מתבוננת בתמונה, ומתבוננת בעצמי. זה כמו לבחון את חיי בדקות האחרונות לפני שהשתנו מקצה לקצה. ברגע זה, אני כה נרגשת לקראת שובו של ריק, ואין לי שמץ של מושג שזה כבר קרה. חלק מקרובי המשפחה של האסטרונאוטים שהיו בחדר הבקרה והאזינו לתקשורת עם המעבורת, כבר ידעו שמשהו אינו כשורה". כך כותבת האסבנד, בת 45, בספרה "שליחות עליונה (high calling): חייו האמיצים וגורלו של מפקד המעבורת קולומביה ריק האסבנד", שמתפרסם בימים אלה ברחבי ארה"ב.
בראיון מיוחד ל-ynet, לרגל יום השנה להתרסקות הקולומביה, משחזרת האסבנד את הרגעים הקשים, מספרת על הספר שכתבה לזכרו של בעלה וחבריו למשלחת, ומתארת את כאבה נוכח הגילוי שניתן היה להציל אותם.
האסבנד פותחת את השיחה ואומרת שהיא נרגשת מאד לשוחח לראשונה עם ישראל. "הדבר הראשון שריק אמר כשהוא שמע שאילן מצטרף למשלחת היה 'נראה שסוף סוף נזכה לבקר בישראל'. שנינו שמחנו שמצטרף אסטרונאוט ישראלי למשלחת. התחברנו מיד למשפחת רמון, קשר שהלך והעמיק ואף התחזק לאחר מה שקרה.
"רונה מארגנת בימים אלה ביקור של שבע משפחות האסטרונאוטים בישראל ואני מצפה לכך בקוצר רוח. זה יקרה במרס, למשך שבוע, עוד לא ידוע התאריך המדויק אבל אנחנו מגיעים. הילדים ואני מאד מתרגשים".
"לא ייתכן שזה נגמר, לא כך"
היום, לפני שנה בדיוק, עמדו בני משפחות האסטרונאוטים במרכז החלל קנדי בפלורידה והתכוננו יחד עם מיליוני צופים ברחבי העולם לנחיתת הקולומביה לאחר 16 ימים בחלל.
"זה היה יום כל כך קשה. כשמקבלים חדשות כה טראגיות, אני חושבת שלא ממש מעכלים אותן בהתחלה. אתה נמצא במצב של הלם. מאוחר יותר, כשחיים שוב ושוב את הרגע הנורא, רק אז מבינים. כשאני חושבת היום על ה-1 בפברואר בשנה שעברה, אני נדהמת כיצד נשארנו כולנו עומדים על הרגליים. כמובן שלא כך חשבנו שזה יסתיים", מספרת האסבנד בקול רועד.
הספר נפתח ביום הטראגי של ה-1 לפברואר. האסבנד כותבת: "זה היה חלומו של ריק. לא ייתכן שזה נגמר. לא היום, לא כך". היא מתארת כיצד לבה החל להלום בפראות והכל נע סביבה בהילוך איטי, כאשר עשרות אנשים החלו לזרום לעבר המשטח עליו הייתה אמורה המעבורת לנחות. השעון הראה 00:00, אך המעבורת ואנשיה לא היו שם.
על פני 230 עמודים מתארת האסבנד, שכתבה את הספר יחד עם סופרת רבי המכר דונה ואן-ליר, את חייו האישיים והמקצועיים של בעלה, מספרת על חלומו מאז היה בן 4 להפוך לאסטרונאוט, על הדרך הארוכה שעבר כדי להגשים את החלום, על שנותיו בנאס"א ועל משימתו האחרונה.
"שיידעו איזה גיבור הוא היה עבורנו"
"התחלתי לעבוד על הספר במאי, שלושה חודשים אחרי האסון, וסיימתי אותו באוגוסט", מספרת האסבנד ל-ynet. "לא היו לי תוכניות לכתוב ספר, קיבלתי תשע פניות מהוצאות לאור ותגובתי הראשונה הייתה שלילית. אולם לבסוף החלטתי לעשות את זה, משתי סיבות. ראשית, עשיתי את זה עבור ילדי- מתיו ולורה.
"הסיבה השניה היא שרציתי שהעולם, שראה בריק גיבור לאומי, יידע שיש גם סיפור אחר לגמרי. סיפור של איש משפחה, אב ובעל מסור ואוהב. ריק היה מאד מרוצה מה"ג'וב טייטל" שלו, אסטרונאוט בנאס"א, אבל זה היה חלק קטן ממי שהוא היה כאדם.
"הקריירה שלו לא עמדה בראש סדר העדיפויות. האמונה באלוהים הייתה במקום הראשון אצלו, במקום השני הייתה המשפחה, ורק במקום השלישי עמדה הקריירה. היה חשוב לי שיידעו איזה גיבור הוא היה עבורנו, המשפחה שלו, ואיזו מורשת הוא השאיר לילדיו".
האסבנד מודה שכתיבת הספר הייתה הדבר הקשה ביותר שעשתה מימיה. "כאב לי להיזכר ולשחזר את תקופת ההיכרות שלנו, ההתאהבות, החתונה, תקופה קשה שעברנו יחד כזוג בניסיונות להיכנס להריון. הייתי ואני עדיין באבל וצער עמוק. לריק היה חוש הומור מפותח ונהנינו לחיות יחד, נהניתי מאד מחברתו ואני מתגעגעת אליו מאד, יותר מכל לזמן שבילינו כמשפחה. אולם תוך כדי הכתיבה גיליתי מחדש את כוחות הנפש שלי, ואת אלוהים, וזה חיזק אותי מאד.
"זהו סיפור עצוב, שסופו ידוע מראש לכל מי שלוקח את הספר לידיו, אבל יש בו גם הרבה הומור והשראה".
"במיוחד התקרבנו למשפחת רמון"
האסבנד אומרת שהיא מוצאת נחמה בשותפות הגורל שחולקות משפחות האסטרונאוטים, לאחר הדרך הארוכה שעברו יחד, ומתייחסת במיוחד לחברות האמיצה שנרקמה בין משפחת האסבנד למשפחת רמון.
"ריק ואילן היו מאד דומים באספקטים רבים, שני האנשים האלה הראו שאפשר לשלב קריירה ומשפחה. לכן שתי המשפחות שלנו כל כך התקרבו. כל משפחות האסטרונאוטים היו קרובות מאד, אבל במיוחד התקרבנו למשפחת רמון. אילן היה אב מדהים. הוא בילה זמן רב עם הילדים ורונה, והמשפחה הייתה הכל עבורו. הילדים שלנו באותם גילאים והם חברים מאד טובים.
"רונה תמיד אומרת שאנחנו משפחה אחת גדולה, ואני מרגישה בדיוק אותו דבר. למרות שכולם הגיעו מרקע מאד שונה, קיימת אהבה אמיתית בינינו. עברנו כולנו את אותו מסע לקראת הטיסה לחלל, ואת אותו מסע לאחריה.
"אני מאד קרובה לרונה ואוהבת אותה בכל לבי. היא והילדים גרים לא רחוק מאתנו ביוסטון. למרות ההבדלים הברורים, אני נוצריה והיא יהודיה, התפללנו יחד פעמים רבות. היא אישה מוכשרת, אמיתית ומלאת חן, וחברה יקרה. היא המארחת הטובה ביותר בה נתקלתי, תמיד אפשר לדפוק על דלתה ולהתקבל בברכה ובחום ללא הודעה מוקדמת.
"אני רוצה מאד לחשוב שארה"ב וישראל קרובות יותר לאחר מה שקרה. אני חושבת ששתי המדינות היו תמיד קרובות, והתמיכה האמריקנית בישראל חשובה לשתי המדינות".
היה ניתן למנוע את האסון
השאלה הקשה ביותר שמשפחות האסטרונאוטים נאלצו להתמודד עמה היא – האם ניתן היה להצילם? הוועדה שחקרה את האסון קבעה שאנשי נאס"א טעו טעות חמורה כשלא נענו לבקשות לצלם באמצעות לוויינים את הנזק שנגרם לציפוי המגן של הכנף השמאלית בעודה בחלל.
ראש ועדת החקירה, האדמירל בדימוס הארולד גהמן, האשים את אנשי סוכנות החלל האמריקנית כי ידעו אודות הנזק - ומעבר לכך, כי ניתן היה להשאיר את הקולומביה במסלול סביב כדור הארץ, ולתכנן ולהוציא לפועל פעולת חילוץ.
"אנחנו יודעים היום בוודאות שניתן היה למנוע את האסון", אומרת האסבנד. "היה קשה מאד עבורנו המשפחות לקרוא את מסקנות ועדות החקירה על הטעויות שנעשו. אבל אני חושבת שבנאס"א עובדים קשה מאד להפיק לקחים ולתקן את הטעויות. בסופו של היום, גם אם אני כועסת על נאס"א - זה לא ישיב אליי את ריק. הייתי צריכה לקבל החלטה אמיצה, כדי לא להמשיך ולחיות מרירה וכועסת, זה לא היה תורם לי או לילדיי. עלי לשמש להם דוגמא".
לפנייה לכתב/ת 
