"מיקה שלי": דם, אש וקיטש

אחרי אבבא ('מאמא מיה') וצביקה פיק ('מרי לו'), זה היה עניין של זמן עד שינסו להלביש את הפורמט של המחזמר על שירים של יוצרים נוספים. בעולם כבר הלכו על קווין ורוד סטיוארט ואצלנו הגיע תורו של יאיר רוזנבלום, שאוסף משיריו עובד על-ידי גדי ענבר למחזמר 'מיקה שלי' שהתחיל כהפקת סטודנטים וממשיך לרוץ.

מי שיחפש את הסיבה לתופעה רק בערך הנוסטלגי של השירים, יתבדה במהרה: ענבר מנסה לגייס את המסע הנוסטלגי לטובת יצירה יומרנית שמדברת על אובדן התום של החברה הישראלית בין הניצחון במלחמת ששת הימים לתחושת ההתפכחות של אחרי מלחמת יום-כיפור. זאת, באמצעות משולש רומנטי שכולל את מיקה היפה, גידי החתיך וארי הרגיש, שחוזר בתשובה ונהרג במלחמת יום-כיפור.

ענבר מצליח לבנות רגעים דרמטיים למכביר ומוציא מהשירים של רוזנבלום את היופי שבהם, לפעמים בעיבודים מפתיעים. השחקנים הצעירים מציגים ביצוע משכנע וסוחף, וראויים לציון עדי זורע בתפקיד מיקה, אופיר צמח בתפקיד ארי ודניאל אפרת בתפקיד אלישע ההומו הפציפיסט.

למרות זאת, קשה לחמוק מהתחושה שהחיבור הזה בין קיטש נוסטלגי להיסטוריה כל-כך קרובה וכואבת הוא בעייתי. כשאנדרו לויד-וובר הפך את ההיסטוריה של ארגנטינה ('אוויטה') למלודרמה רומנטית הירואית, זה היה רחוק מאיתנו. לעשות את זה להיסטוריה שלנו, זה סוג של התחמקות מעצבנת מהתמודדות וניצול לרעה של השירים היפים והתמימים של פעם.