קח כרטיס לאוניברסיטה
לאוניברסיטאות יש מטרות הן בטיפוח מצוינות והן בהגברת השוויון החברתי. לאור זאת, יש לשקול שיטה חלופית לקבלת סטודנטים – שיטת ההגרלה
מטבע הדברים יש מתח, ולכאורה ניגודי אינטרסים, בין האוניברסיטאות ללקוחותיהן מצד אחד, והמממנים שלהן מצד שני. האוניברסיטאות כמובן רוצות לקבל את התלמידים הטובים ביותר, שכן הן רואות בצדק את תפקידן כיצירת אליטות בכל תחומי חיי התרבות, הטכנולוגיה והמחקר בישראל. מכאן שאוניברסיטה היא בהכרח אליטיסטית, ואם היא לא תהיה כזו אין כלל הצדקה לקיומה. אך כבר בקביעה זו טמונים מספר כשלים: ראשית, חלק מתקציב האוניברסיטאות משולם על-פי מספר הסטודנטים, ומכאן שעליהן להתחרות ביניהן (ובין המכללות) לא רק על איכות אלא גם על כמות - דבר היוצר דילמות קשות בתוך האוניברסיטאות עצמן.
שנית, התארים האוניברסיטאיים – וכבר קיימת תודעה בקרב מעסיקים לגבי השונות באיכויות ביניהן – הפכו (ובצדק) לתנאים הכרחיים בקבלת משרות טובות וקידום, הן בסקטור הפרטי והן בציבורי. מכאן שהתואר האקדמי הפך לסחורה מבוקשת בשוק, ותופעה זו יוצרת לחצים על האוניברסיטאות מכיוון הלקוחות הפוטנציאלים (מי שחפצים ללמוד בהן) והמממנת העיקרית שלהן - המדינה, שאמורה לייצג את החברה כולה.
יותר מכך, החינוך בכלל והאקדמי בפרט נתפס כמכשיר מרכזי למוביליות חברתית, ולכן לצמצום פערים בחברה ולהעצמתן של אוכלוסיות פריפריה (בעיקר נשים, מזרחים וערבים). אולם גם למדינה, כמייצגת החברה, אמור להיות עניין הן באוניברסיטאות המטפחות מצוינות והן בקידום השוויון החברתי.
לכאורה שתי הדרישות הללו סותרות זו את זו, אך למעשה ההפך הוא הנכון. הכישורים האנושיים מתפלגים בצורה "נורמלית", כלומר יש מעט מאוד בעלי כישורים יוצאי דופן, ורוב האוכלוסיות נופלות בתחום הרחב והעצום של כישורים בינוניים. כאשר אוניברסיטה מגייסת את מרבית תלמידיה מתוך "השכבות החזקות" מבחינה סוציו-אקונומית, כפי שאכן קורה בפועל, היא מצמצמת את מאגר בעלי הכישורים יוצאי הדופן, ולא רק משעתקת את הסדר החברתי הקיים.
חשוב להבין שלא מדובר בכמויות ואיכויות הידע העומדים לרשות המועמדים לקבלה. בתחום זה לשכבות ה"חזקות" תמיד יהיה יתרון גדול על-פני אלה שנמצאות בפריפריה, בעיקר לנוכח אי-השוויון הבלתי נסבל הקיים בחינוך היסודי והתיכוני. הכוונה היא לכישורים אחרים, בעיקר אינטליגנציה, כושר למידה, מוטיבציה, דמיון, יצירתיות וחשיבה בלי-שגרתית. נכון שכל אלה חייבים להסתמך גם על ידע רחב, אבל מי שמצויד בכישורים אלה מסוגל גם להשתלט על כמויות ידע גדולות ולהפנימן בתוך זמן קצר יחסית.
קיפוח אובייקטיבי, קיפוח סובייקטיבי
יש להודות בכך שלא ציוני בחינות הבגרות ולא הפסיכומטרי (שאומנם מודד גם IQ, אך זה כאמור מהווה רק חלק מהכישורים הרצויים) מהווים מנבאים טובים להצלחה באוניברסיטה (שגם רוב בוגרי תואר ראשון ואף שני שלה הם בינוניים למדי ממילא), ובוודאי אינם בודקים את הכישורים הדרושים למצוינות של ממש. לעומת זאת, הם מנציחים את המצב האינטלקטואלי והחברתי הקיים, והמיון על-פיהם מכביד גם על האוניברסיטאות וגם על המועמדים, ללא הכרח ממשי.
יש לשקול שיטה חלופית לקבלת סטודנטים לאוניברסיטאות המחקריות – שיטת ההגרלה. השיטה המוצעת פשוטה: לערוך כל שנה בין הנרשמים לאוניברסיטאות, ובתנאי שהם בעלי תעודת בגרות מלאה ותקפה, אך ללא התחשבות בציונים ובממוצעים (אם כי ניתן לשקול גם כאן רף סביר לא גבוה) – הגרלת קבלה. במקרה זה הסינון לא יהיה על-פי מבחני הצלחה משוערים ותיאורטיים, אלא לפי הרמה והחומר הממשי הנלמד בפועל בשנה הראשונה, שתהווה שנת סלקציה. זה נשמע אולי מוזר, אך ההשערה היא כי בשיטה זו לא יהיו ההישגים הממוצעים של הסטודנטים שונים מאשר ההצלחות (שלא נבדקו עדיין ממשית) בשיטת המצרף או בשיטת הפסיכומטרי. להפך, לאורך מספר שנים ההישגים המצטברים יהיו ככל הנראה גבוהים בהרבה.
לעומת זאת, לא עוד תהיה כל בעיה של קיפוח אובייקטיבי או סובייקטיבי, ואילו האוניברסיטאות יגדילו לאורך זמן בצורה ניכרת את מאגרי הגיוס של בעלי כישורים יוצאי דופן. כל מי שלא זכה להיות מוגרל יוכל לנסות את מזלו בשנה שלאחר מכן, או להתחיל את לימודיו במכללה ראויה לשמה או באוניברסיטה הפתוחה, ואם אכן ישיג ציונים טובים יוכל בהמשך להתקבל גם לאוניברסיטה.
עם זאת, ההגרלה לא צריכה להיות כללית, אלא לפי חוגי לימוד שהמועמד בחר בו. כל חוג יודע את יכולת הקיבולת שלו על-פי הסגל והתשתית הפיזית העומדים לרשותו (אולמות, מעבדות, מחשבים וכדומה), והוא יגריל מתוך סך כול הנרשמים בשנה נתונה את כמות הסטודנטים שבכוחו לקלוט. כן יש להגביל את ההרשמה לחוג אחד ולאוניברסיטה אחת, אך על החוג להודיע מראש מה יכולת הקיבולת שלו, כדי שהנרשמים יוכלו לאמוד מראש לפחות חלק מסיכוייהם להתקבל, בהתחשב במספר המתחרים. כמו לכל שיטה גם לשיטת ההגרלה יש חסרונות ומחירים, אך אלה נראים לי פחותים מהחסרונות של שתי השיטות העומדות כיום על הפרק.
במקביל יש לומר כי הרפורמה האמיתית בחינוך חייבת להתחיל בשיפור וחיזוק מערכת הלימוד הטרום-אוניברסיטאית – אחרת לא תהיה תקומה גם להשכלה האוניברסיטאית וגם לא לישראל בכלל.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
