שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לך תסביר אהבה
    אריה צ'רנר מככב בתפקיד הראשי ב"הקמצן" של מולייר. הוא מכור לתיאטרון וכועס על היחס מהמימסד: "מצד אחד טוענים שהנוער חסר תרבות ובור ומצד שני, כשאתה מנסה לבנות ולייצר תרבות, אומרים לך 'אין תקציב'"

    לפני חודשים אחדים החלו בתיאטרון "החאן" בחזרות להצגה "הקמצן" של מולייר. כוכב ההצגה, אריה צ'רנר, הגיע באותם ימים להפגנת האמנים ההמונית בירושלים, נגד הקיצוץ שתוכנן אז בתקציב התרבות. יותר משהפגנה הועילה, היא נועדה לשחרר את הקיטור שאיים לשבש ולחנוק את פעילות הלב-ריאה של שחקני התיאטרון הישראלי בכלל ובעיקר של אנשי החאן, שעמד בסכנת סגירה. בחאן, כמו בחאן, נוצר פעם נוספת שילוב בין המציאות המאיימת למתרחש על הבמה.

     

    גרסת ההצגה הנוכחית למחזה שכתב מולייר על אב כפייתי ורודן שחונק בקמצנותו את ילדיו, מתייחסת למלחמת הקיום של התיאטרון הישראלי. בתחילת ההצגה עולים מהקהל לבמה העירומה שחקנים לבושים בבגדי חול, שמגלים רגע לפני העלייה לבמה שמישהו, ככל הנראה אחד מנושי התיאטרון הסובל מקיצוצים, גנב את התפאורה, התלבושות והתזמורת. מה שנשאר זה המחזה ואת ההצגה הזו, אי אפשר להפסיק.

     

    "הרעיון נולד במקביל לכתבות בתקשורת על ההפגנות של האמנים וההשבתות של מוסדות התרבות", מספר צ'רנר, "הגענו למצב אבסורדי שבו קובעי המדיניות

    אומרים לנו מצד אחד כמה חשובה התרבות, ומצד שני מאלצים אותנו להחשיך את התיאטרון. היינו על סף קריסה, לא קיבלנו משכורות חודשים ולמרות זאת היינו בעיצומן של חזרות. היו רגעים שחשבנו פשוט לוותר, או לצאת ולעשות תיאטרון כמו פעם עם סוס ועגלה ברחבי הארץ. רצינו להעלות את ההצגה, אבל לא היה כסף. עשינו חזרות בלי תלבושות, כי לא היה, אז שיחקנו בכאילו. החלטנו להכניס את הסיטואציה המטורפת הזו למחזה".

     

    כבר 18 שנים משחק צ'רנר בתיאטרון החאן הירושלמי. הרפגון הקמצן הוא התפקיד הראשי השני שהוא מגלם בתקופה של פחות משנה, קדם לו תפקיד דון פרלימפלין בעיבוד ובבימוי מבריק של יוסי יזרעאלי למחזהו של לורקה "דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו". למרות כשרונו האדיר הצליח צ'רנר לחמוק מהתודעה הציבורית. "אני שחקן שהקהל איכשהו מגלה בכל פעם מחדש", הוא אומר, "לא כל-כך אכפת לי מה אנשים אומרים, אני שמח להיות כל הזמן בעשייה, זה מה שחשוב".

     

    במשך תקופה ארוכה נמנע צ'רנר מלדבר עם התקשורת, שרצתה לשמוע פחות על תיאטרון ויותר על פציעתו במהלך שירותו הצבאי שהותירה אותו הלום קרב. "עכשיו, זה מאחורי. אז, העדפתי שלא לפתוח את זה ואת העיתונות רק הנושא הזה עניין. אני מודע לכך שזו הסיבה עיקרית לכך שאני לא מוכר", הוא אומר בלי טיפת כעס.

     

    "הגולשים מפנים אותנו לערפאת"

     

    מה שמכעיס את צ'רנר בימים אלה זה מה שהוא מגדיר "הסתה דמגוגית נגד התרבות" והוא מסביר: "גם אם יקצצו בתקציב התרבות שהוא שוליים זניחים מתקציב המדינה, לא יהיה יותר כסף לעניים, זה שקר. הכסף קיים, אך הוא מופנה להתנחלויות ולצבא. את הזעם נוח להפנות כלפי האמנים, לקרוא לנו תרבותניקים ולומר שאנחנו לא תורמים דבר בתמורה לכספי התמיכות. אני קורא את התגובות אצלכם ב-ynet ורותח על כך שבכל כתבה בעניין תקציבי התרבות, הגולשים מפנים אותנו לערפאת כי הם יוצאים מנקודת הנחה שכולנו שמאלנים עוכרי ישראל. איך מתמודדים עם זה בכלל? איזה בסיס לדיאלוג יכול להיות ביננו כעם כשיש אנשים שמאמינים בדברים אלה. אני רואה את זה גם במפגשים עם תלמידים – מצד אחד טוענים שהנוער חסר תרבות ובור ומצד שני, כשאתה מנסה לבנות ולייצר תרבות אומרים לך אין תקציב. אי אפשר לנצח כאן".

     

    אצל צ'רנר לא תמצאו ציניות או קפריזיות. הוא נקי מסרקזם, חף מיוהרה ומלא אהבת אמת למקצוע. "זה התחיל בגיל 7 כשלא היה לי סוס לדהור עליו ועשיתי כאילו. אני מרמלה, כך שצעצועים לא היו אבל זמן לדמיין היה בשפע", הוא מתבדח ומרצין, "אני לא יודע איפה התחילה אהבת התיאטרון, היא תמיד הייתה שם. הקסם תפס אותי מגיל צעיר. זה כמו הפנים של ברברה סטרייסנד - כל אחד מהאברים בנפרד זה איום ונורא עם האף העצום והעיניים הפוזלות, אבל ביחד אי אפשר שלא להתאהב בה. לכי תסבירי אהבה".

      

    הקריירה של צ'רנר החלה כשסיים לימודי משחק בבית-צבי והשתלב בתיאטרון באר שבע, שנוהל אז על-ידי ציפי פינס. כשעדה בן-נחום מונתה למנהלת החאן הוא עבר אתה לירושלים ומאז הוא שם. "אי אפשר להסביר למה אני מאוהב במקום הזה, צריך להגיע לשם, להיכנס לתיאטרון שחצוב בתוך מערה ולהסניף את ריח האבנים בשביל להבין. זה המקום האחרון עלי אדמות שאתה יכול להעלות על דעתך שבו אפשר לעשות תיאטרון. הדחיסות הזו בתוך ההר, הקהל שיושב בחלל הבמה, רק מי שמכיר את האבן הירושלמית, יודע שנעמי שמר צדקה כשכתבה 'יש אבנים עם לב אדם'".

     

    צ'רנר מוסיף כי הוא מעדיף גם את המבנה הייחודי של להקת שחקני החאן. "כתפישת עולם, אני חסיד של בתי מלאכה קטנים ולא של מפעלים תעשייתיים. החאן אינו חלק ממערכת הסטארים אלא אנסמבל תומך על הבמה ומחוצה לה. סוג כזה של עבודה מאפשר לך כשחקן לא לפחד ליפול כי הריפוד של האנסמבל מעניק נחיתה רכה".

     

    בתקופה שבה כל הפקת תיאטרון שמצליחה להתרומם היא בגדר נס, הבחירה להתעסק עם מחזאות קלאסית יכולה להיחשב להתאבדות כלכלית, אבל צ'רנר לא נרתע. "יצירות קלאסיות הן כאלה שדיברו לפני 200 שנה ומדברות גם היום. אין כמו לעבוד על קלאסיקה ואני שמח שבתיאטרון שלי אין מחסור בעבודה על סוג כזה של מחזאות. החוכמה היא לא לפגוע בעלילה, לא למחוק את המקור ולגייס את מולייר לצרכי יחסי הציבור שלך".

     

    הקמצן: 4,6-10,13 במרץ, בשעה 20:30 בתיאטרון החאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא מגייסים את מולייר ליחסי ציבור. מתוך "הקמצן"
    צ'רנר בתפקיד הרפגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים