סליחה שצחקנו
עם עליית הסדרה הסוקרת את ההומור בישראל ("במדינת היהודים", ערוץ 1), חוזרת אריאנה מלמד לאיש הכי מצחיק במדינה: אפרים קישון, פורץ-דרך שהילך בין הטיפות בלי מטריה, וכתב על חברה קטנה, עמוסה במהגרים ובאי-הבנה. היה מצחיק
ספירת מלאי חלקית: 20 מליון עותקים בדפוס, תרגומים ל-37 שפות, 2 תוארי דוקטור לשם כבוד, פרס ישראל אחד, חמישה סרטים עבריים, תריסר מחזות שעדיין מוצגים על במות ברחבי אירופה – ואיך אומרים בלאומילך ביפנית?
היום ישודר הפרק הראשון של "במדינת היהודים", סקירה היסטורית של ההומור הישראלי (ערוץ 1, 21:30). במשך שני עשורים, אפרים קישון היה המלך הלא מוכתר של תעשיית ההומור המקומית, האיש שידע יותר מכל אחד אחר מה מצחיק אותנו ולמה.
הוא היה סטיריקן לפני שהפך להומוריסט, וכיוון שסאטירה טובה היא תמיד תלויית-זמן, ספק אם נוכל לצחוק היום כשנשמע שורות מתוך "שמו הולך לפניו", המחזה הראשון שלו שהוצג בארץ, בשנת 1953. למשל, מה נעשה בדיאלוג שבו א' מייעץ ל-ב' להצטרף למפא"י, וזה עונה לו – לא תודה, כבר יש לי שיכון? זה היה שוס היסטרי בשעתו, אבל השעה חלפה, כמו מפא"י. גם השיכונים עברו ברובם מתיחת פנים.
ועם זאת יש לו מקום של כבוד כפורץ דרך, כמורד, כמי שהילך בין הטיפות בלי מטריה כשהלעיג על חולייה האמיתיים והמדומים של חברה קטנה, מלאה במהגרים ורווית אי-הבנה, ועם זאת כר פורה לייצור סיטואציות אוניברסליות מצחיקות עד דמעות. כי הטיפוסים שקישון יצר בהומורסקות שלו לא שייכים דווקא לכאן ולעכשיו. שטוקס האינסטלטור יכול לנחות עליכם בכל מקום שיש בו ברז דולף. ארבינקא פורק-העול כבר לא חולם על טוסטוס, אבל מסתבך סדרתי אפשר למצוא בכל מקום, ותמיד יהיה בו משהו מכמיר לב. ואיפה אין גובי מסים דעתניים, פוליטיקאים נכלוליים, יזמים זעירים אך מגלומניים, וגברים שקוראים לנשותיהם "הקטנה"?
העולה היורד לחיינו
אפרים קישון נולד בשם הופמן פרנץ בבודפסט, בשנת 1924. את ההכרה בעומק יהדותו הוא חייב לנאצים. הללו לא התעניינו בהתערות המוחלטת שלו בתרבות ההונגרית, וגררו גם אותו במסע לעבר מחנה המוות סוביבור. הוא שרד, ובשובו משם מצא שמשפחתו ניצלה בזכות נדיבות הלב של שכן הונגרי נוצרי.
כשייעד לעצמו קריירה של סופר הונגרי, שינו לו את השם לפרנץ קישהונט. אבל ביוצר הצעיר גברה תחושת המחנק. בהונגריה של שנות הארבעים המאוחרות, תחת עולו של משטר קומוניסטי מדכא, אי אפשר היה לומר כל מה שעולה על הדעת.
הוא ברח משם ב-1949 והגיע למעברת "שער עליה". משם לקיבוץ כפר החורש, שם ייעדו לו קריירה של סניטר. מתברר שהעבודה לא היתה מפרכת והוא מצא זמן ללמוד עברית בכוחות עצמו. "אין אפשרות לעבור מהונגרית לעברית כמו שאין אפשרות לעבור מתפוח לנורה חשמלית", אמר פעם. הוא רצה להינצל מאלם-הלשון הכפוי על מהגרים, והחל לכתוב כמעט מייד, וגם להציע הומורסקות לעיתונים. כולם דחו אותו, עד שדווקא בטאון מפא"י – "דבר" – קנה ממנו רשימה בפרוטות.
"שמו הולך לפניו", פריצת הדרך התיאטרונית שלו, עלה על בימותינו ב-1953, ואז כבר היה לו טור קבוע ב"מעריב" וספר ראשון בדפוס –"העולה היורד לחיינו".
קישון היה הראשון שהבין וגם טרח להסביר לקוראיו – תוך שהם מתפקעים מצחוק – מהו קו השבר התהומי בין ישראלים מלידה לבין מהגרים. זו לא הלשון או הבדלי התרבויות. זו אותה תחושה עמומה של שני הצדדים, כי מהגרים היו תמיד אהובים כאן בתיאוריה ומאוד לא רצויים בפרקטיקה. הראייה של קישון היא ההשראה לסיכום הכי מרהיב שנכתב אי פעם בעניין – "אינעל-דין-בבור-אילי-ג'בהום". קישון לא כתב את זה. הרגישות הלשונית לשפה שהלכה והתפתחה לא היתה נחלתו של המהגר הזה.
ב-1963 הוא כבר היה מלך. בגלל ספרי ההומורסקות ובזכות "סלאח שבתי", סרט שנעשה מבלי שליוצרו יהיה נסיון קודם בהפקה או בבימוי והפך ללהיט היסטרי. בימים ההם טרם הומצא הפוליטיקלי קורקט, ומותר היה לצחוק ממרוקאים ו"סוסיאליות" כאחד, אבל לימים נתקל קישון בחומה בצורה של ביקורת שראתה ביוצר ובדמות שלו ביטויים לגזענות. מה שראו פחות הוא, שקיימת אחוות-גורל בין סלאח לבין טוביה החולב, וששניהם נוצקו בדמותו של יהודי שאינו יכול עוד להסתדר עם העולם המודרני, גם אם נדמה לו שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
צחוק נוסטלגי
אני מניחה שכל מי שגדל כאן בשנות מלכותו של קישון שומר לו פינה חמה בלב בזכות דמות, הומורסקה, סיטואציה או סרט. אני נוצרת עותק וידאו חבוט של "תעלת בלאומילך", ומוכנה לריב על זכותי לטעון שזה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי מעולם. יש בו מאפיין שחוזר בכתיבה של קישון: לא רק דמות בלתי-מובנת של "האיש הקטן", אלא איש קטן שמטפס על קירות, או חוצב בהם. אנטי-גיבור אובססיבי שבסופו של דבר יהפוך את כל הסדר הקיים על כנו. איכשהו, בכתונת המשוגעים שלו, בלאומילך (בומבה צור המנוח) לא מאד שונה מ"השוטר אזולאי" (שייקה אופיר המנוח).
כבר באמצע שנות השישים החלה תעשיית התרגום של מפעלות קישון. מסיבות שלא הובהרו לו-עצמו עד תום, הוא נהיה כוכב ענק בגרמניה ואחר כך במזרח אירופה. ההצלחה הזאת עלתה לישראלים חסודים על העצבים, ויחסי אהבה-שנאה החלו להתפתח בין היוצר הזה למדינה שגילתה אז כפיות טובה כלפי מצליחנים בכלל, וכאלה שעשו זאת בגרמנית בפרט. זו היתה העת בה נטיותיו הפוליטיות הברורות של קישון נכרכו בשני ספרים –"סליחה שניצחנו" ו"אוי למנצחים", שסימנו את יוצרם כאיש ימין במדינה שטרם שעטה ימינה בסערה – כן, גם בזה הוא הקדים את זמנו ושילם על כך מחיר של התקבלות.
אני מורידה מן הבוידעם את "אלף גדיא וגדיא" ו"באחד האמשים", כמו גם את "השועל בלול התרנגולות". מצחיקים? באופן היסטורי, כן. כי הקריאה המאוחרת בהם מזכירה את מי שהיינו כשקראנו לראשונה. אבל זו כבר הצחקה נוסטלגית. ההומור הישראלי בחר בכיוון שונה מזה שקישון הלך בו: הוא נהיה הומור מודע מאד ללשון, והלשון תפסה את מקומו של הגאג או הסיטואציה המגוחכת. והמהגרים, כמובן, למדו ללעוג למהגרים החדשים שהגיעו אחריהם.
יצירתו האחרונה של קישון היא ספר שראה אור זה עתה, במסגרת הוצאה מחודשת של כל-כתבי, ושמו "נקמתו המתוקה של פיקאסו" (הוצאת "ידיעות אחרונות"). זהו כתב-פלסתר משעשע לעתים נגד האמנות המודרנית באשר היא. הטענה המרכזית שלו היא שהממסד האמנותי עובד על הצרכנים בעיניים. לשם כך גוייסו מאות איורים ומבחר מצויין של ציטטות עשויות חצץ לשוני בלתי מובן לחלוטין, ולשם כך גויסה גם הראייה המאוחרת של קישון: לא אכפת לו להיות קרתני ולהיחשד כמפגר, ובלבד שיעשה מעשה של מחאה נגד הנגע הזה, הקרוי אמנות מודרנית, בעיקר מופשטת. מי שקורא, מתרשם עמוקות מן האנרגיות העצומות של האיש. זה לא הספר האחרון של אפרים קישון. עוד יבואו. כל עוד יהיו ברזים בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
קישון. פינה חמה בלב
צילום: אורן אגמון
מומלצים
