חולשת הכוח

לפני כמה חודשים דיבר הרמטכ"ל משה יעלון בכנס בינלאומי שנערך בארץ, על "חוק המספרים הגדולים" של הטרור: מול כמות גדולה של נסיונות פיגוע, אחוזי ההצלחה של המסכלים מאבדים ממשמעותם. הצלחה אחת מתוך עשרות ניסיונות מספיקה כדי לשמר בתודעה את העובדה שהטרור לא חוסל, ולהנציח חלק גדול מהשפעותיו ההרסניות על החברה שנגדה הוא פועל.

זהו המצב שמולו מתמודדת מערכת הביטחון הישראלית כבר זמן רב. עשרות הנסיונות לפגע המסוכלים על-ידי השב"כ, המשטרה וצה"ל מאבדים כל משמעות כשמחבל אחד, דג לא מוכר אחד בים של התרעות, חודר מבעד למערכת. את מי מעניינים אז המעצר המוצלח או הסיכול הממוקד, שמנעו פיגועים דומים?

מאז מבצע "חומת מגן", לפני כמעט שנתיים, המצב התודעתי הזה רק הולך ומחמיר. צה"ל השיל מעליו מאז אפריל 2002 כמעט כל מעצור ומחסום. יש לו חופש פעולה כמעט מוחלט, בקרה בינלאומית כמעט אפסית, תמיכה פנימית מלאה. השב"כ חידש את יכולות האיסוף שלו מטווח קרוב, המודיעין יכול להפוך לפעולה כמעט מיידית. כל זה מרשים מאוד אם מסתכלים על הפעולה כשהיא לעצמה, אבל היא הרי לעולם אינה לעצמה בלבד.

מצד שני, "חומת מגן" והצעדים שבאו אחריה, סייעו להפוך את התמונה בצד השני לאוקיינוס חסר צורה של ייאוש, זעם ושנאה. ככל שבצד השני אין מנהיגות ומערכת של ממש (ואיך תהיה, כשמנהיגי הצד השני אסורים במגע והמערכות הפנימיות של הרשות הפלסטינית ממוטטות?), כך צריכה ישראל, במאמץ אדיר אך סיזיפי, ללקט בפינצטה את כל מי שמבקש לפגוע בה. וככל שצעדי הסיכול והמניעה מתרבים – ואיתם הפגיעה הבלתי נמנעת בחפים מפשע, הלחץ הכלכלי, ההשפלה וזריעת הייאוש – כך מתרחב אוקיינוס הטרור, וחוזר חלילה.

אחרי שלוש וחצי שנים של לחימה וכמעט אלף הרוגים, רובם אזרחים, אין לנו ברירה אלא להודות: אף אחת מממשלות ישראל שכיהנו בזמן הזה לא עשתה שום צעד של ממש שיביא לסיום הלחימה – ואם לא לסיומה, אזי לתחילת הדרך להנמכת הלהבות. הממשלות, נשענות על הייאוש וחוסר האונים שלנו עצמנו (המכונים בדרך כלל בפי המערכת המדינית והביטחונית "כושר עמידה", כאילו העובדה שהורגים בנו כל-כך הרבה ואנחנו שותקים מעידה על עוצמה ולא על חולשה איומה), אינן פועלת לשנות את המצב הקיים.

כוחות הביטחון מתוחים עד קצה גבול היכולת, אבל לעבודה שלהם אין שום הקשר ושום משמעות. ואנחנו, שהמערכת כה משבחת אותנו על עמידותנו, ממשיכים למות ולא לתבוע שינוי.

עוצמת הכוח

בימים האחרונים עלו המפרקים על גדר ההפרדה ממזרח לבקה א-שרקיה. הגטו המגודר, בתוכו נכלאו חמישה עשר אלף פלסטינים, נפתח מצידו המזרחי. עוול מטופש אחד מתוך כמה וכמה לאורך תוואי הגדר, הוסר בחלקו. איש לא נתן הסבר או נטל אחריות להחלטה להקים שם את הגדר מלכתחילה. הבולדוזר קבע, הבולדוזר פירק – ואנחנו, ששילמנו עבור כל זה בדם ובדמים, שתקנו.

עשרות כתבות באמצעי התקשורת תיארו בשנה האחרונה את העוול והטמטום של ההחלטה להקים את הגדר מזרחית לבקה, כמו גם במקומות אחרים. אבל התזוזה באה רק מבחוץ: שילוב של לחץ אמריקני עם הדיון, שישראל הגיבה עליו תחילה במשיכת כתף, בבית הדין הבינלאומי בהאג. ללמדנו שאת השלטון בישראל לא מזיזים לא בתקשורת ולא "בדיון הציבורי", לא בפנייה אל השכל ולא בשוועת מחאה, אלא רק בכוח.