שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "שתחייה, אבל לא הרבה זמן"

    "שנשמע בשורות טובות" שיצא בימים אלה הוא אוצר מופלא שמקבץ אלף שנים של ברכות וקללות ביידיש: מ"שתגדל כמו בצל" ועד "שתהלך על קביים מגומי". אריאנה מלמד מזמן לא צחקה ככה

    שתגדל כמו בצל, עם הראש באדמה והרגליים למעלה. שתזכה למצוות ולמעשים טובים. שיהיו לך מאה בתים, ובכל בית מאה חדרים, ובכל חדר מאה מיטות, ושהקדחת תזרוק אותך ממיטה למיטה. שלא נדע מצרות: אלף שנים של ברכות וקללות ביידיש מכונסות בספר ראשון מסוגו, "לאמיר הערן גוטע בשורות", ובעברית –שנשמע בשורות טובות, שאסף וקיבץ בעמל, אהבה ובחיוך ד"ר יוסף גורי. זוהי מהדורה ארבע-לשונית של לקסיקון קטן ומשעשע עד בלי די. אם תרצו תרגומים לרוסית של כל פנינה לשונית, תמצאו. גם באנגלית יש. אולי מתוך הכרה עצובה ומפוכחת שבארצות-הברית מצויים היום יותר דוברי יידיש מאשר בישראל, וששיעור דובריה בקרב יודעי הרוסית גבוה אף הוא מאשר בקרב דוברי העברית מלידה.

     

    מדי פעם, כשאין לעיתונים משהו דחוף יותר לעשות, אני קוראת בצער עוד כתבה על תחייתה של השפה האידית. הנה, בתיכון אחד או שניים החליטו תלמידים, בעקבות עבודת שורשים, ללמוד ולהיבחן בבגרות. הנה, קם עוד קברט קטון עם מבחר שירים של לייוייק וגעבירטיג. והנה אפילו נמצא חוקר יפני שתולדות השפה מעניינות אותו. אלה נחמות זעירות ובטלות בשישים מול העובדה הניצחת שהיידיש כמעט מתה. כמעט שאין כותבים בה. רבים מבני הדור של הורי כבר לא יודעים לקרוא בה, רק לדבר, וגם זה בשגיאות, כיוון שניתקו מבתיהם ומקהילותיהם כשהיו צעירים מכדי לחוות את עושרה ואת רבדיה. גם ב"לאמיר הערן גוטע בשורות" משתקפת ההכרה הזאת. בצער אני סופרת שם מכתמי לשון שבצידם יש לעתים טרנסליטרציה, להקלת הקריאה.

     

    שידעו היהודים רק שמחות

     

    "הצער יושב ליד שולחן הכתיבה ומחבר איגרת ארוכה", אומרים ביידיש, ומיד אחר כך מוכרחים להיות שמחים קצת, אז מברכים ומקללים. ברור שהקללות חביבות יותר, אבל הברכות מעידות גם הן על עושרו של העולם הקטן והאינטימי, הנרצח והנעלם של העיירה היהודית באירופה. קחו למשל את "א זיידע זאלסטו זיין, או א-באבע": מילולית פירושה, שתהיה סבא (או סבתא). מעשית, ברכה מתוך חרדה: בדרך כלל מופנית לילדים קטנים, שלא תמיד הצטיינו באריכות ימים בעידן העיירה. תוסיפו לברכה הזאת בדמיונכם מבט מודאג של אם, כף דייסה המוסעת לפה זעיר ופעור, ואולי צביטה הכרחית בלחי כדי להביע את כל האהבה שאי אפשר להביע במלים. אני קוראת, ושומעת את קולה של סבתא שלי.

     

    אבל לא רק את החיים מברכים. גם למתים מגיע. "א ליכטיקן גן-עדן זאל ער האבן", שפירושו "מנוחתו עדן", אבל משמעותו המילולית מעניינת יותר: "שיהיה לו גן עדן מואר". עכשיו תוסיפו בדמיון איש או אשה מבוססים בחושך בכתריאליבקה המיתולוגית בליל חורף, ותראו שאבותינו היו ספקנים גדולים, וביקשו להאמין שבגן עדן יש מספיק אור לכולם כל הזמן. יותר משהאמינו, ייחלו.

     

    הברכות המכונסות בספר הן ברובן איחולים לעתיד טוב יותר, כי ההווה אינו נתפס כמקום טוב במיוחד לחיות בו, באהיט זאל מען ווערן (ישמרנו האל). כך, יש איחולים שהפסימיות בוקעת מבעד לכל מילה בהם: "ישמרנו השם מאש וממים ומפי הבריות", למשל. או הנפלאה מכולם, בעיני: "ניט ערגער זאל ווייטער זיין", שלא יהיה יותר גרוע, ולזו אפשר לצרף בהטעמה, על כוס תה או יי"ש, את "ניט ערגער די ערשטע נאכט אין קבר", שהלילה הראשון בקבר לא יהיה גרוע מזה – והמחבר מבאר למי שצריך שמדובר באמירה של בדיחות הדעת, שמושמעת שעה שנהנים מדבר טוב. ואת הכל יש לסכם ב"ס'זאלן נור זיין שמחות ביי יידן", שידעו היהודים רק שמחות.

     

    שתהלך על קביים מגומי

     

    והקללות, אוי הקללות – מזמן לא צחקתי ככה בצורה מרוכזת במעבר מאחת לרעותה, תמוהות ועסיסיות, גרפיות ופלסטיות ועתירות דמיון. גם אלה בעצם איחולים. המחבר לא אסף ניבולי פה, למרות שהללו נפוצים ביידיש ושואלים מכל השפות בהן התחככה: גרמנית ורוסית ופולנית ואוקראינית ואחרות, ובסך הכל נוצר עושר גדול שחלקו הגיע לעברית – נודניק ופסקודניאק, הכינוי "נבלה" לאדם חי, האיחול הקצר והקולע "שתתפגר", ועוד כהנה וכהנה: אבל סבלנותם של דוברי עברית קצרה, והקללות שלהם תמציתיות מאד. ביידיש, לעומת זאת, זמן-הקללה הוא כנראה עונג מיוחד, ולפיכך יש המצאות מורכבות.

     

    יש ביניהן איחולים רפואיים פשוטים, כגון "די פאפלעקציע זאלסטו באקומען", שתחטוף שבץ, אבל גם סבוכים יותר: "זאלסט גיין אויף גומענע קוליעס", שתהלך על קביים מגומי. או "שתולעים יערכו חתונה בבטן שלך ויזמינו את כל הקרובים שלהן, מיהופיץ ועד סלובודקה". או משהו שקשור למצוות ולמעים טובים: "זאלסט זיין געסענטשט ווי א שבת-ליכט – ברענען פון אויבען און שמעלצן פון אונטן", היינו, שתבורך כמו נר של שבת, שתישרף מלמעלה ותימס מלמטה.

     

    תת-ז'אנר נהדר של קללות הן כאלה שמתחזות לברכה או לפחות מתחילות כך: "שתהיה עשיר כקורח ותוציא הכל על רופאים". "שתיהנה בסעודת החתונה שלך ותיחנק בביס האחרון". והכי ממצה בז'אנר : "זאלסט לעבן – אבער ניט לאנג": "שתחייה, אבל לא הרבה זמן". ובינתיים, שחתיכות מהכבד שלך ייצאו דרך הנחיירים. אבי געזונט.

     

    ביידיש זה יותר כואב

     

    אם מצטיירת מן המובאות האלה חברה אלימה מאוד מבחינה מילולית שבה גוברין יהודאין יושבים כל היום ומנסים לכשף זה את זה, הרי שהתמונה רחוקה מאוד מן המציאות. אבותי שבשטעטעל היו אנשים מאמינים – באלוהים, לא במוצא פיהם שלהם. נדמה לי שהקללות התפתחו והתעלו לדרגה של אמנות דווקא משום שיוצריהן ואומריהן ידעו היטב שאדם אינו יכול לשלוט בגורלו של הזולת, ורק ריבון-העולמים אחראי לקורות אותנו (ואת שונאינו) בעתיד. כך שאדם יכול היה לומר לחברו בעדנא דריתחא דברי איומים כמו "מע זאל נוצן דיינע קישקעס אויפ הענגן וועש", שיתלו כביסה על המעיים שלך, ושניהם היו יכולים לחייך ולהמשיך לשחק שחמט בשובה ובנחת.

     

    יתרה מזאת: דווקא הקללות יוצרות תחושה של אינטימיות קהילתית, אפילו של אהבת-חינם. "מה העניינים, אחי, יא-מניאק", הנאמרת בטפיחה של חיבה על כתפו של הזולת היא דוגמא חיוורת לאלפי האפשרויות לומר משהו בגנותו של אדם בלשון סגי נהור, כשהשניים מכירים היטב ויכולים לחייך יחד למשמע ה"מניאק".

     

    "שנשמע בשורות טובות" הוא אוצר. ליתר דיוק – אויצר'ל, אוצר קטן ומלבב. ביידיש זה לא רק יותר מצחיק. זה גם יותר נוקב, והזכרון יותר כואב.

     

    ובעצם, זה לא נכון. נתברכתי בסב דובר יידיש (שיהיה לו גן עדן מואר) שהקפיד ללמדני לקרוא את השפה, אבל הוא היה נצר למשפחה גרמנית-ספרדית ששמרה באופן מופלא גם על הלדינו, וכיוון שכך אני יכולה להעיד ששתי השפות יכולות להתמודד על עושר הקללות ומורכבותן ולהגיע לתיק"ו נאה. עכשיו, כשיש כבר אוצר של איחולים ביידיש, מישהו מוכן להרים את הכפפה?

     

    "שנשמע בשורות טובות, ברכות וקללות ביידיש". יוסף גורי. הוצאת האוניברסיטה העברית, החוג ללימודים סלביים ורוסיים. 171 עמ'.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גטי אימג' בנק ישראל
    צילום: גטי אימג' בנק ישראל
    לאתר ההטבות
    מומלצים