השקמה הבודדה והנסיך האיטלקי

400 שנה נלחמו הלנגוברדים (ארוכי-הזקן בלשון עמלק) ברומאים. במאה ה-6 השתלטו בני השבט הגרמני על כל איטליה הצפונית והקימו שם ממלכה, שלימים תיקרא לומברדיה. עד שקרל הגדול מלך הפרנקים (גם הם שבט גרמני) הרג את מלכם האחרון ונטל לעצמו את תאריו, היו הלנגוברדים עסוקים במלחמות, הרג ותככים.

עוד כ-400 שנה חלפו, ונסיך צלבן מנסיכיהם, רוג'ר שמו, הצטיין כנראה במשהו שאין ההיסטוריה אפילו טורחת לציינו. כדרך התקופה, הוא קיבל לנחלה שטח בשרון, שלימים יהיה בשולי יער מופלא, משקיף על בצות וחולות, ושם הקים מצודה רבועת חומה ומגדלים - קסטלום רוג'רי לנגוברדי - וממנה שלט על אחוזתו ומצץ את לשד תושביה. אלה גידלו ירקות ותבואות בשולי היער עוד בטרם שהבצות השתלטו על המישור והפכו לבסיס האתוס הציוני.

מן הסתם, פרנסתו של אותו ארוך-זקן דובר איטלקית של ימי הביניים, היתה לא רק על מציצת לשד וכו', אלא שהוא גם נאלץ לפקוח עין על הדרך החשובה שעברה למרגלות מצודתו, היא 'דרך הים' העתיקה, אשר שיירות ממצרים נעו בה אל דמשק ושיירות מסוריה הלכו בה דרומה, בדרכם אל אלכסנדריה. המצודה הזו היתה בוודאי גם חלק מקו הביצורים הצלבני, שנמתח לרוחב השרון, מקלאנסווה דרך בורג' אלאחמר ועד אליה.

היקף הגזע: 25 פסיעות

תמה אני אם בבואו למקום, ראה הגזלן האיטלקי את השקמה האדירה שהפכה לציון דרך ביומני התיירים מן המאה ה-19. האם היתה היא אז תינוקת או שמא אמה היתה זו שצמחה שם? רוב השיקמים בחוף שלנו גדלות מקו הירקון ודרומה, וזו שכאן לא זו בלבד שהיא בודדה בסביבתה, היא אף משתווה בגודלה לחורשת שיקמים שלמה. 25 פסיעות יש לעשות כדי להקיף את גזעה הענק והמסוקס, העשוי חללים ונקבים, וענפיה העצומים משתלשלים וכורעים לצידו כזרועות שמוטות של זקן שתש כוחו לזקוף את גוו.

כאשר האחוזה הנוצרית חלפה מן העולם במאה ה-13, הפכו עייה בחלקם לאכסניית דרכים, ובחלקם האחר היו גרעין לכפר רע מראה ובנוי מבוץ, מדינת אלאבוואב (עיר השערים), שאי שם במהלך השנים הומר שמו לאוּם ח'אלד.

השם הזה, כך סיפרו תושבי הכפר, נגזר לכבודה של קדושה גדולה, שהשקמה מסמנת את מקום מנוחתה. צאבחה אום ח'אלד היתה, כך המשיכו לספר בעלי החלום, אמו של ח'אלד אבן אלווליד, מגדולי המפקדים על צבאות הערבים אשר כבשו את הארץ ואת המזרח התיכון לפני כ-1,400 שנה.

מה לא ראתה השקמה הזו, שהיא לא רק גדולה אלא גם סחופת רוחות, ואמירה פחוס ומלוכסן כמות ששייפוהו הרוחות הנושאות רסס מי מלח מן הים. גם אם לא היתה קיימת כלל בימי הלנגוברדי, בכל זאת היתה עדה לטורי חייליו של מרשל ז'ינו, אחד ממצביאי צבאו של נפוליאון, אשר עברו שם פעמיים - בדרכם לעכו ובבריחתם דרומה אחרי תבוסתם. בוודאי ראתה את השיירה של יהודית מונטפיורי בדרכה לירושלים, את זו של הרצל ואת זו של הקייזר וילהלם בדרכו הבומבסטית דרומה, גם הוא אל ירושלים.

אחר כך עברו שם עגלות הברזל של הטורקים הנסים על נפשם מפני האוסטרלים והניו זילנדים במלחמת העמים הגדולה, ומקץ עשר שנים גם עגלותיהם של סוחרי הקרקע היהודיים, שקנו כאן אדמות עבור 'בני בנימין' - הם בני המושבות, ובעיקר בני פתח תקווה. העסקנים שדחפו אז את הפרוייקט היו גד מכנס, משה איכילוב, ברוך ראם ועובד בן עמי, וב-1928 הם קנו אדמות ממוכתר הכפר אום ח'אלד, אותו כינו שייח ישמעאלי נשוא פנים - 'צלאח אלחמדאן'.

לסיפורה של השקמה, היום בנתניה, מתלווה גוון ורדרד, כי היא ניצבת בתוך גן נאה וילדים קטנים משחקים בו ונהנים ממנה. עגום יותר הוא גורלה של המצודה, שהפכה לעיי חורבות ולמזבלה מבישה, אפופת קוצים ממאירים בקיץ וסתם טינופת בחורף.

לאן הם נעלמו

סיפור אחר, 'מתמיה משהו', נקשר לאום ח'אלד זו, שאנשיה מכרו אדמות ליהודים ובימי המרד הפלסטיני של השנים 1939-1936 ("המאורעות"), וגם בימי מלחמת העצמאות, לא נקפו אצבע לרעתה של נתניה. בימי המלחמה ההיא לא גורשו תושבי אום ח'אלד. הם גם לא ברחו. הם אפילו לא האמינו לקריאת מנהיגיהם "לצאת מארצם לזמן מה ולחזור על כידוני צבאות ערב המנצחים". פשוט נשארו וזהו. לכן, גם בשנים 1951-1950 עוד התגוררו באום ח'אלד יותר מ-550 תושבים - גברים, נשים וילדים.

לאן הם נעלמו שלוש שנים אחרי מלחמת העצמאות? האומנם יש רגליים לחשד שלי שהם מצאו את עצמם באותו מצב שמצאו עצמם אלפי תושבי מג'דל ועוד רבים אחרים? כלומר, מגורשים מארצם על ידי ממשלתם, בימים שאין אפילו עילת מלחמה מאחורי הטרנספר הזה? למה המורה שולמית לא סיפרה לי את זה, וגם המורה יוסף? לא יפה להסתיר מילדים דברים חשובים כאלה.

איפה זה: על יד מגן-דוד-אדום בנתניה. עוד בסביבה: שמורת האירוסים, נחל פולג, נחל אלכסנדר