ההצגה של ז'רום בל חייבת להימשך

אמן הבמה הצרפתי ז'רום בל הגיע לישראל בסוף השבוע - להרגיש את הדופק המקומי רגע לפני שהוא עולה על הבמה ומציג את The Show Must Go On, עבודה שיצר לפני שלוש שנים ובה הוא משתמש במוזיקת פופ כקו רעיוני מוביל.

בל נחשב לאחד מיוצרי הבמה המרתקים והשנויים במחלוקת באירופה, בין היתר כיוון שמבקריו מתקשים להחליט תחת איזה ז'אנר לקטלג את יצירתו. בל מדלג בקלילות בין אמנות המיצג, התיאטרון והמחול. למרות שבעולם מתייחסים אליו כאל כוריאוגרף, הוא מתנער מההגדרה ומתייחס לעצמו כאל במאי.

"רוב המופעים בתיאטרון או במחול בנויים על הערצת הקהל ועל מערכת יחסים מוגדרת שבה הקהל נחות והשחקן או הרקדן העומד על הבמה נעלה יותר", הוא אומר, "אני רוצה לפרק את הצורך הזה של הקהל להיות נשלט ולא להשתיק אותו, אלא להפך, לתת לו להגיב. אני רוצה ליצור דיאלוג שווה בין הקהל לבין מי שעומד על הבמה - לגרום לזהות בין שתי הקבוצות. הקהל במופע הוא בעצם עוזר-מפיק, אם תרצו, בלעדיו אין מופע וזו הסיבה שמעניין אותי לנסוע עם העבודה בעולם ולראות את תגובת הקהל. מאוד מעניין אותי לראות מה יקרה בתל-אביב".

אפשר להגדיר במה עוסק המופע?

"אנחנו מנסים לייצג מציאות ולא ליצור פנטזיה על הבמה, לגעת בדברים שמעסיקים אותנו ביומיום. אין לי רצון לייצר חלומות. זה אולי עצוב אבל זה כך. למדתי מחול אבל לא הייתי מגדיר את העבודה שלי ככוריאוגרפיה אלא כיצירה שנעה במרחב שבו הכוריאוגרפיה היא אחד המוטיבים. אני מנסה לגעת בגבולות שפת המחול.

מחול מתייחס למוזיקה ותיאטרון מתייחס לטקסט, בעבודה הזו אני מחבר בין כל אלה ומשתמש בשמות השירים כטקסט. יש מבנה מבחינה דרמטורגית שבו שיר עוקב אחרי שיר ובונה משמעות. השחקנים מגיבים למילות השירים באופן מילולי, לפעמים זה נראה מטופש, אבל זה חלק מהקונספט. למשל בשיר 'I like to move it' יש יחס בין הטקסט לתנועה".

"אני לא כל-כך טוב באודישנים, אני מעדיף לפגוש אנשים שהעבודה שלי מעניינת אותם ופשוט לראות אם זה עובד. באופן עקרוני אני אוהב לגעת בחולשות ולא לכפות כוח, לכן אני תמיד אעדיף מערכות יחסים שוויוניות. אני אוהב לעבוד עם גופות לא מושלמים ועם חובבנים, זה חשוב לי מבחינה פוליטית. לתת לכל אחד את המקום שלו ולהימלט מלהפוך אותם לצבא שבו כולם נעים במקשה אחת.

האגו צריך להיות מחוץ לעבודה, בעיקר ב'the show must go on' שם אני מנסה לייצר קהילה של 20 אינדיבידואלים שונים שבמשך שעה וחצי הופכים לחלק ממשהו אחד גדול ומחפשים להגיע להרמוניה. אין קומוניקציה בין האנשים על הבמה, התקשורת היא בין כל אחד מהפרטים שעל הבמה לבין הקהל וזו הסיבה שאני מבקש לבוא למופע הזה עם ראש פתוח, זה מופע שמיועד לאנשים מוכנים לאבד את הכוח שלהם כקהל ולקחת חלק בדבר. העבודה שלי היא לביים את המחשבות שלכם והאודישן הוא בעצם אולי לקהל".

אין לך בסיס. העולם הוא הסטודיו שלך?

"אנחנו נוודים. זו להקה שפועלת בלי מרכז, למרות שהמוביליות הזו מעייפת. בימים אלה אני חושב על להתיישב, אולי בברלין. אני משער שכעת יש לי צורך מסוים בקביעות למרות שיש הרבה דברים חיוביים שצומחים מהדינמיות הזו".

בימים אלה אתה עובד על יצירה חדשה שתועלה באופרה של פריז.

"כן, בריז'יט לפב, המנהלת האמנותית של האופרה, מצאה שיש קשר עמוק בינה לבין מחול. המופע שייקרא Veronique Doisneau, ע"ש רקדנית באופרה, יפתח את העונה החדשה של האופרה בחודש ספטמבר הקרוב. גם פה אני שובר את המקובל ומשחק בתפקיד של אנתרופולוג. המופע יספר את סיפורה של ורוניק, רקדנית שמעולם לא הפכה לכוכבת ופורשת בשנה הבאה".

The Show Must Go On - יום ג', 9.3, בשעה 21:00; ה', 11.3 בשעה 21:00; ו', 12.3 בשעה 22:00; מוצ"ש, 13.3 בשעה 21:00 באודיטוריום סמולרש קמפוס אוניברסיטת תל-אביב