שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: איי פי
    ימים של שלום
    בדיוק לפני 25 שנים חתמה ישראל על הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית. אחרי מלחמות שותתות דם, ביקור היסטורי של סאדאת בירושלים ושיחות רצופות משברים, הושגה נורמליזציה מלאה ביחסי ישראל ומצרים - במחיר כואב וטראומתי של פינוי היישובים בסיני. השלום שרד זעזועים ותהפוכות, אך נותר קר ופורמלי בלבד. הסיפור ואלבום תמונות - כתבה שנייה בסדרה

    "לא נסוגנו. ויתרנו למען השלום". כך, בעברית ובאנגלית, נכתב בשלט שהשאירו כוחות צה"ל באל-עריש, האתר הראשון בסיני אותו פינתה ישראל לאחר 12 שנות שלטון. פינוי העיר, הסנונית הראשונה לקראת החזרת חצי-האי כולו, התבצע חודשיים לאחר חתימת הסכם השלום על מדשאת הבית-הלבן, ב-26 במארס 1979.

     

    השנים ההם, שבהן חתמה ישראל על הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית, נותרו עלומות עבור חלק גדול בציבור הישראלי, שנולד לאחר מכן. בסוף השבוע תציין ישראל 25 שנה לחתימה על הסכם השלום עם מצרים. ynet מביא לכם תזכורת, בליווי התמונות: כך זה התרחש, ממלחמת יום הכיפורים - ועד קמפ דייויד.

     

     


    בגין, קרטר וסאדאת
    צילום: לע"מ

     

    שש שנים קודם לחתימת ההסכם, עוד לפני מלחמת יום-הכיפורים, הוחמץ סיכוי להגיע לשלום עם מצרים, המרה שבאויבות ישראל באותה עת: הממשלה בראשות גולדה מאיר דחתה הצעה מצרית בתנאים דומים לאלה שיחזרו ב-79', ולא נענתה גם ליוזמת השלום של שליח האו"ם יארינג. הממשל האמריקני הזהיר מאובדן ההזדמנות ההיסטורית. הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, גמר אומר לפרוץ את הקיפאון המדיני בדרכים צבאיות.

     

    המלחמה נפתחה ב-6 באוקטובר בהפתעה מוחלטת מבחינתה של ישראל. בקרבות העזים בשתי החזיתות, הדרומית והצפונית, איבד צה"ל 2,600 חיילים. ב-22 בחודש הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת-אש, וב-11 בנובמבר חתמו האלוף אהרון יריב והגנרל מוחמד גמאסי על הסכם הפסקת-האש בק"מ ה-101 על כביש קהיר-סואץ, לשם הגיעו כוחות צה"ל לאחר צליחת התעלה.

     

    החתימה באוהל המאולתר בק"מ ה-101 הייתה הראשונה בסדרת פגישות ומגעים בין ירושלים לקהיר שנמשכו לכל אורך שנות ה-70, בניצוחו של מזכיר המדינה קיסינג'ר. המגעים ידעו עליות ומורדות, ומשברים צצו חדשות לבקרים. אך ב-19 בנובמבר 1977 אירע מהלך ההיסטורי, ששינה את פני היחסים בין המדינות ואת פני המזרח-התיכון כולו.

     

    בתשע בערב עצרה המדינה את נשימתה: מטוסו הרשמי של נשיא מצרים נחת בנמל-התעופה בן-גוריון. בניגוד לתסריטי האימה, מהמטוס לא ירדה חוליית מחסלים חמושה, אלא אנואר סאדאת בכבודו ובעצמו, מי שנחשב אז למנהיג העולם הערבי - והצהיר כי למען שלום עם ישראל, הוא מוכן להגיע לכנסת. את פני הנשיא המצרי קיבלה כל הצמרת הפוליטית והביטחונית הישראלית, ובכלל זה הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור, שהזהיר כי מדובר בתכסיס - וספג נזיפה משר הביטחון עזר ויצמן.

     

    בשלושת הימים בהם שהה בישראל, הצליח סאדאת לרכוש את לבם של אזרחי המדינה, וזאת חרף הנאום הקיצוני שנשא בכנסת, בו דרש נסיגה מלאה מכל השטחים הכבושים ופתרון מיידי לבעיה הפלסטינית. ביומו האחרון של הביקור השיג סאדאת את מבוקשו: הצהרה מפיו של ראש הממשלה בגין על נכונות לסגת עד קו הגבול הבינלאומי. בסוף אותה שנה ערך בגין ביקור גומלין באיסמעיליה.

     

    השיחות: "עד שייצא עשן לבן"

     

    מאז ביקורו ההיסטורי של סאדאת נמשכו המגעים על אש קטנה, והמשברים נמשכו. בספטמבר 78' החליט הנשיא האמריקני קרטר, שנשבע "להביא שלום לבני אברהם", לעשות מעשה: הוא זימן את שני המנהיגים לשיחות מרתוניות בקמפ-דיוויד, כשהוא מבקש מהם שלא לעזוב "עד שייצא עשן לבן". אף שתנאי החוזה במישור הבילטרלי היו ידועים מראש, השיחות עמדו על סף פיצוץ, בשל תביעותיו של סאדאת, שפחד להצטייר כמי שבוגד באינטרס הבין-ערבי, בנושא הפלסטיני. בגין התרצה והסכים לכלול בהסכם סעיפים המכירים ב"זכויות הלגיטימיות של הפלסטינים".

     

    ב-18 בספטמבר הבשילו השיחות, ושלושת המנהיגים - בגין, סאדאת וקרטר - חתמו על ההסכם ההיסטורי. הכנסת אישרה את ההסכם ברוב גדול - 84 תומכים לעומת 19 מתנגדים ו-17 נמנעים. באותה שנה זיכה ההישג ההיסטורי את סאדאת ובגין בפרס נובל לשלום.

     

    במארס 1979, שישה חודשים לאחר החתימה על הסכמי קמפ-דיוויד, נחתם חוזה השלום בין ישראל למצרים - שזכה לתמיכה רבה אף יותר בכנסת: 95 ח"כים אמרו
    "כן" להסכם. לחתימה קדם לחץ מסיבי שהפעיל הנשיא קרטר על שני הצדדים, ואשר במסגרתו נאות סאדאת לוותר על כמה מדרישותיו בנושא האוטונומיה הפלסטינית - תנאי אותו הציב מנחם בגין. החוזה שנחתם כלל נורמליזציה מלאה ביחסי המדינות, ובכלל זה החלפת שגרירים וגבולות פתוחים. לחוזה צורף נספח צבאי, המגדיר מהו סדר הכוחות שמותר למצרים להחזיק בחלקיו השונים של סיני, ולצה"ל - באזור הגובל בחצי-האי.

     

    הביקור בירושלים וחתימת ההסכם עם "הציונים" התקבל בזעם רב במחנה הערבי. מצרים, המנהיגה הבלתי מעורערת, סולקה בבושת פנים מן הליגה הערבית והסיוע הכלכלי שהוענק לה ממדינות המפרץ נעצר. אך המהלך הפך את סאדאת לאורח רצוי במסדרונות הבית-הלבן. מצרים נעשתה בת-ברית חשובה של וושינגטון, וצבאה המיושן שודרג והפך בתוך עשור לאחד המתקדמים והחזקים באזור. בחושיו המחודדים, היטיב הנשיא המצרי לראות לאן נושבת הרוח, כאשר הפנה עורף לברית-המועצות ופנה מערבה. ולימים, גם עמיתיו הערבים אימצו שוב את מצרים אל חיקם.

     

    הטראומה: ימית נהרסה עד היסוד

     

    בקרב הציבור הישראלי, חוזה השלום התקבל בהתלהבות רבה. אולם הוא סלל את הדרך לאחד האירועים הטראומתיים בתולדות המדינה: פינוי היישובים בסיני. תחילה היה זה אזור אל-עריש. מאות מתושבי סיני ומאנשי "גוש אמונים" התבצרו בגן הירק של היישוב נאות סיני וסירבו להתפנות. חיילי צה"ל התיזו לעברם סילוני מים וספגו בתגובה לפידים בוערים - עד שנאלצו להפסיק את הפינוי. בסוף שנת 79' פונתה גם סנטה קתרינה. במקביל, שקדו חיילי ההנדסה על פירוק עשרות הבסיסים והמחנות שהוקמו בשטח סיני, ועל הקמת בסיסים חדשים בקו הגבול החדש-ישן.

     

    פינוי חצי-האי נמשך עוד שנתיים וחצי, תוך עימותים חוזרים ונשנים בין המתיישבים לחיילי צה"ל. ב-21 באפריל פינו אלפי חיילות וחיילים את אחרוני המתנגדים לנסיגה בימית, שהתבצרו על גגות הבתים. במשך ארבעה ימים תיעדו מצלמות הטלוויזיה מראות קורעי לב של מאבק אלים בין אחים. בהוראת שר הביטחון דאז, אריאל שרון, הרסו דחפורי חיל-ההנדסה את מבני ימית עד היסוד, מהלך קשה ושנוי במחלוקת, שנחרט היטב בזיכרונם של המפונים. ב-25 בחודש הושלמה הנסיגה מסיני, 15 שנים לאחר כיבושו במלחמת ששת-הימים.

     

    החוזה עליו חתמו המנהיגים לא הפך מנוף להתפייסות אמיתית בין העמים. קבוצות משכילים ואנשי דת מוסיפות להטיף נגד ישראל, והעיתונות גדושה בקריקטורות שגובלות באנטישמיות. עם השנים, השלום הלך והתקרר, כשהוא מושפע ישירות מיחסיה של ישראל עם שאר המדינות באזור, ובעיקר מהעימות עם הפלסטינים. במהלך האינתיפאדה הנוכחית הוזעק השגריר המצרי בסיוני לקהיר, ומאז לא שב לישראל. הנשיא מובארק מסרב בתוקף לערוך ביקור רשמי בישראל, ובמלאות 25 שנים להסכם, סירב יו"ר הפרלמנט, ד"ר פתחי סרור, להיענות להזמנתו של יו"ר הכנסת ולשאת דברים במליאה. כך, נותרה הישיבה החגיגית ללא כל נציגות מצרית.  

     

     

    אך למרות כל זאת, וחרף ההשלכות הביטחוניות והחברתיות של עצם הנסיגה משטחי סיני, הרי שחוזה השלום הקנה לישראל שקט בגבול הדרומי הארוך, מול האויבת המרה ביותר שידעה. השלום, גם אם על הנייר בלבד, מוסיף להיות עיקרון ראשון במעלה של מנהיגי מצרים, חרף ביקורתם הקשה על ישראל ומדיניותה. ההסכמים, גם אם הם מופרים פה ושם, שרדו את רצח הנשיא סאדאת ואת כל שאר הזעזועים שעבר המזרח-התיכון ב-25 השנים האחרונות. ובמשך חצי יובל לא הוחלפה אש בין צה"ל לצבא המצרי. 

     

    בהכנת הידיעה השתתפה סיגל מגריסו. כתבה שנייה בסדרה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ימים של שלום"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלושת המנהיגים בקמפ דייויד
    צילום: משה מילנר, לע"מ
    החתימה על הסכם השלום
    צילום: לע"מ
    פינוי ימית
    צילום: לע"מ
    צילום: רויטרס
    מובארק. שלום קר
    צילום: רויטרס
    בסיוני. לא שב
    צילום: AP
    מומלצים