מסע בין כוכבים

לאבני, על תקן הכוכב-מראיין-צ'ארמר, זה היה מסע מרתק, גם לתוך עצמו. "השתדלתי לדבר עם גלריה רחבה מאוד של אנשים, שכל אחד מהם נתן טון וצבע מאוד מסוימים למושג כוכבות, אם בכלל יש דבר כזה. בגדול הבנתי שכוכב לא יכול לבוא מהמיינסטרים. הקהל אוהב את הכוכבים שלו פרובוקטיביים. כוכב יכול להיות רק מישהו שהוא עגול ושלם ולא מפחד משום דבר, שילוב מיוחד של מתנה משמיים ועבודה נכונה".

בארץ הרבה יותר קל להגיע לכוכבות, הוא סבור, אבל כמעט בלתי אפשרי לשמור עליה. "במדינה כמו ישראל, שהמציאות פורטת אותנו לפרוטות בזמן קצר מאוד, אף אחד מהכוכבים לא יעבור את השלב הבא שבו הוא הופך לאגדה, כמו אלביס פרסלי למשל. זה הדבר הכי עצוב בכוכבות, לראות אותה דועכת והופכת לפתטית".

אתה יכול להצביע על השוני בין כוכבות בארה"ב לכוכבות כאן?

"אני לא יודע מה זה כוכבות בארה"ב. אני יכול לראות אותה היום קצת יותר קרוב, כי אני גר שם, אבל אני לא חווה אותה. יש לי הרגשה שבמדינה כמו ישראל הכוכבים האמיתיים הם גנרלים, אנשי צבא ופוליטיקאים. במדינה שמתרכזת בכלכלה, בביטחון ובשאלות קיומיות בוערות, אין סיכוי לכוכבות או לכוכבות על'".

כוכבות שווה בעיניך, כפי שציינת בסרט, צי של מכוניות יוקרה בחנייה?

"בישראל יש מתכונת של כוכבים שמתאימה רק לכאן. כוכבות אנטי כוכבית, שלוליתית, אנדרדוגית, פרובינציאלית. הקהל רוצה אותם זוהרים, נוצצים, בלתי מושגים, כמו כל כוכב במדינה אחרת, אבל שיהיו גם מאוד צנועים, שכונתיים ונגישים - אם זה שלום ברחוב, חתונה או אירוע, וחס וחלילה אם תגיד לו לא".

הקהל בישראל יותר תובעני?

"לא, הוא הרבה פחות תובעני ממדינה כמו אמריקה, למשל. העיתונות האמריקאית יכולה להיכנס הרבה יותר עמוק לתוך חיי הכוכב".

עזבת אותנו במעמד של מגה כוכב. מה אתה מרגיש היום?

"אני לא חושב שאני כוכב. כוכבות זה איך שאתה בוחר לכוון את הקריירה שלך, והבחירה שלי היא אנטי כוכבות. הנה, הבחירה שלי לעשות את הסרט הזה היא בפירוש אנטי כוכבית, כי אם הייתי רוצה לשדר כוכבות לא הייתי עושה אותו. כרגע אני בשלב בקריירה שזה לא מעניין אותי. זו הסיבה שנסעתי לארה"ב. אם הכוכבות היתה מעניינת אותי, הייתי מקבל שתי הצעות עבודה שהיו הופכות אותי לסופרסטאר, אבל החלטתי שהמהות מעניינת אותי".

איזו שאלה ששאלת את מרואייניך עניינה אותך במיוחד?

"אם כוכב מרגיש אחריות מוסרית או חינוכית כלשהי. לצערי, כמעט אף אחד לא דיבר על זה, אבל היו כאלה שהבינו טוב מאוד על מה אני מדבר. אני יודע שיש כאלה שמנצלים את הכוכבות שלהם לטובת החברה. אבל היו כאלה שבכלל לא הבינו על מה אני מדבר, והיו כאלה שהתנגדו בכלל, דיברו מעמדה של לא אכפת לי, אני פה ושמו אותי פה ואני נהנה מהמצב".

ומה לגביך?

"זו זכות גדולה וחובה גדולה שמיליוני אנשים רוצים לשמוע ולראות אותך, ואתה צריך לתעל את האהבה הזו לדברים חיוביים, לקידום החברה שבתוכה אתה גר. הגישה צריכה להיות מה יש לך לתת ולא לקחת".

אתה עדיין זוכר את עצמך כילד פרובינציה?

"כן, בטח שאני זוכר. הייתי שייך למקום אחר, לזמן אחר. חשבתי שלא רק שלא אשחק על במות בתל אביב, אפילו לא אגור שם. בשבילי אז להכיר אנשים מהעיר הגדולה, היה 'וואו, יש לי חבר מתל אביב', כמו להגיד דיסנילנד. אלה היו מחשבות נורא יפות, נורא תמימות".

יגאל גלאי, עורך "פנאי פלוס", הפיק וערך את הסרט "איך זה שכוכב" (יחד עם אתי אנטה שגב)