"למה לא אני?": מלך בגטקעס

בספרו "אלוהים יודע" צייר הסופר האמריקני ג'וזף הלר פורטרט סאטירי חריף של דוד המלך הזקן היושב על כסאו הרעוע בערוב ימיו, ומנהל דין וחשבון נוקב עם אלוהים. העיבוד למונודרמה שיצרה גילי שנית מרכך מאוד את הפן הגרוטסקי שבסיפור, ובונה דמות יותר חביבה ואירונית, שתקועה בהתלבטויותיה בין שני היורשים הפוטנציאליים, אדוניה ושלמה – ובגעגועיה ליורש הראוי האמיתי, אבשלום, הבן המת.

הטקסט האירוני נע בחופשיות בין שפה תנ"כית לבין ביטויים מודרניים, ואפילו מערב קצת לועזית. התוצאה יכלה להיות מבלבלת, אלא שאחת האיכויות היפות של אבינעם מור-חיים כשחקן עם הרבה ניסיון בימתי היא יכולתו לדבר את השפה הגבוהה באותה נימה נעימה ומדוברת, שבה הוא משתמש לביטויים העכשוויים. הוא מצליח להפוך את השעטנז הלשוני לאחדות אורגנית משכנעת ומשעשעת מבלי לאבד את הדיוק של המילים.

הבמאית החליטה להעמיד את ההצגה בבמת אמצע, כאשר הקהל מקיף את השחקן. זה מאפשר למור-חיים לפתח קשר אינטימי יותר עם הצופים, אך גם כופה עליו סוג של הסתובבות תמידית שמתחילה בשלב מסוים להראות כמוגזמת. אך בסך הכול, הוא מצליח לבנות דמות חמה, מעניינת ורבת פנים, שמציגה לנו את דוד מזווית הרבה יותר אנושית, "דוד המלך בגטקעס", כפי שהוא מכנה את עצמו.

הביצוע הרגיש יוצר לבסוף הצגה סימפטית, חכמה ומעוררת מחשבה. רק הערה אחת לסיום: גם אם ההצגה קצת קצרה (פחות משעה), אין צורך בקיום דיון אחריה, כי ההצגה מדברת בזכות עצמה, וכל המוסיף רק גורע.