פצוע מנמל אשדוד: "כל מי שהיה לידי נהרג"

מיכאל הרוש, בן 28 מאשדוד, נשוי ואב לשני ילדים, עובד כמכונאי שמטפל במנופים של הקונטיינרים בנמל אשדוד, והוא האיש שראה אתמול את המחבל המתאבד הראשון. הוא גם היחיד שניצל מהפיגוע, מבין קבוצת עובדי הנמל שנהרגה כולה בפיצוץ הראשון. "אני עומד ומדבר בנס", הוא אומר בראיון ממיטתו בבית החולים קפלן ברחובות, "אף אחד לא יכול להאמין שיכול לצאת משם מישהו חי".

איך הכל התחיל?

"בשעה 16:00 אני מגיע לבית המלאכה מהמנופים. נכנסים לחדר, בדרך כלל מעשנים סיגריה, מחכים עד 16:30 שיהיה אפשר להחתים את הכרטיס וללכת. אנחנו יושבים שם איזה 20 דקות, מדברים, מעשנים, אוכלים, שותים. זה חדר קטן, של 2 מטר על 4 מטר, ומזל שהוא כל כך קטן. בערך ב-16:20 התחלתי לסדר את החדר – הרמתי כוסות קפה, שקיות במבה, לכלוך, נשארו עוד איזה 5 דקות. התחלנו לצאת מהחדר, כמה חבר'ה, ונעמדנו ליד מכונית איסוזו מסחרית, טנדר עם ארגז פתוח. אני עמדתי בצד ימין שלו, והחברים שלי נשענו על הצד השמאלי שלו. אנחנו עומדים, מדברים, צחוקים, מריצים קטעים.

"ואז אני רואה בחור צעיר, ילד בן 18 או 20 מקסימום, לבוש במעיל וג'ינס – לא בגדים צבאיים או משהו – בכלל לא נראה ערבי, כזה ילד טוב, מתקרב אלינו, עם ידיים בכיסים, וכשהוא במרחק 4 מטרים מאיתנו, הוא שואל: "יש לך מים לשתות?".

היה לו מבטא ערבי?

"איזה מבטא, אתה בכלל לא קולט אם יש לו מבטא או לא. אז אני מראה לו עם הראש, עושה לו תנועה כזאת לכיוון החדר שלנו, איפה שישבנו קודם, הוא מתקרב אלינו עוד קצת כי אנחנו קבוצה – ובום. פיצוץ א-דיר, אני עף 3 מטרים באוויר ונמרח על הרצפה. ואז אני קם, רואה את עצמי עם דם בכל מקום בגוף, עם קרעי בשר. ואני מסתכל מסביב ורואה חבר אחד שלי שרוף לגמרי, חבר שני שלי מפורק לחתיכות, ועוד שניים שלא הספקתי לראות, אבל היה לי ברור שהם מתים – כי הם היו הכי קרובים אליו. בעצם מכל הקבוצה שהיתה שם ליד האיסוזו, אני היחיד שנשאר בחיים.

"התחלתי לגרור את עצמי משם. ישר הבנתי שזה מחבל – לא תאונת עבודה ולא שטויות. אין לנו שם שום דבר מסוכן שיכול להביא פיצוץ – לא בלוני גז ולא מכונה מסוכנת, וזה גם סוף היום, כולם בדרך הביתה. אז אני יורד לכיוון הכביש של החנייה שלנו, מתחילים אנשים לבוא ואני אומר להם שמחבל התפוצץ. אנשים בכלל לא קלטו שזה מחבל בתוך הנמל, בתוך המחלקה שלי אפילו. זה לא נקלט שכאן יש מחבל – זה לא איזה קניון או רחוב בירושלים. זה מקום העבודה שלך.

"ואז אני יורד, רואה את אבא שלי, שגם הוא עובד בנמל, עומד עם פיק ברכיים ולא זז, כי כנראה שהוא שמע בקשר שבמחלקה שלי היה פיצוץ. ורק כשהוא רואה אותי צולע לעברו, הוא מתעשת ובא אלי, בודק אותי, נוגע לי בראש ואומר לי שהכל בסדר. בום. הפיצוץ השני".

נפגעת ממנו?

"לא, כבר הייתי מאוד רחוק משם. הפיצוץ השני פגע באנשים שבאו לטפל בנפגעים של הפיצוץ הראשון, שבאו לעזור. כל זה היה בדקה אחת או שתיים".

ממה אתה סובל?

"יש לי גולות מתכת בידיים וברגליים, האוזן של צד שמאל פגועה, כי זה הצד שהראיתי לו עם הפנים לאן ללכת. אני לא יכול לישון, כל הזמן אני שומע רעשים, אם אני נמצא לבד אני נכנס למחשבות".

איך מתחילים לעכל את זה?

"אתה לא מעכל. פשוט לא מעכל. בתוך העבודה שלך, בתוך הסדנה שלך. אולי אם הוא היה נראה חמאסניק ולא כזה ילד כמו שהוא נראה. אתה לא יכול לחשוב על כזאת אפשרות. כל מי שהיה איתי נהרג חוץ ממני. אני מודה לאלוהים שיצאתי משם חי. אם היית רואה את הגופות ואת המכוניות ואת הדלתות ואת הקירות – לא היית מאמין שייצא משם מישהו חי. זה נס של אלוהים".