החג העצוב של עובדי הרשויות
בתו של קותי דנינו, עובד עיריית לוד, שלא קיבל משכורת כבר 5 חודשים, אמרה לו: "אבא, אני יודעת שקשה לך, תרשה לי להישאר בבסיס בחג". מנשה רפטר מחצור לא קיבל 4 חודשים משכורת: "אנחנו חיים מהיד לפה. אין לי מושג איך נחגוג את ליל הסדר". ynet מביא את סיפוריהם של עובדי רשויות מרחבי הארץ, שממשיכים לעבוד אך לא מקבלים כל שכר על עמלם. אבודים בחג החירות
| לוד: "אבא, תרשה לי להישאר בחג בבסיס" |  | חצור: "אין אוכל לילדים" | | משהאד: 23 חודשים בלי משכורת | | קריית גת: "הלב מתפוצץ" |
| ||||||
| קריית מלאכי: "ויתרנו כבר על הכל" | | | | | | |
כבר חודשים ארוכים שהם ממשיכים לעבוד, אך לא מקבלים כל שכר על עמלם. החובות שלהם תופחים, והתסכול מעמיק. האוצר אמנם העביר 385 מיליון שקל לתשלום משכורת אחת לעובדים לפני החג, אבל זה לא מה שיוציא אותם מייאושם. לפני חג הפסח, ynet מביא את סיפוריהם של עובדי רשויות מקומיות ברחבי הארץ, שאינם יודעים כיצד יצליחו לעבור את חג החירות, שהשנה יהיה עבורם עצוב מתמיד.
"אני עובד 18 שנה בעיריית לוד, בחיים לא הייתה לנו שנה כל כך גרועה. בראש השנה לא קיבלנו משכורת, בסוכות לא קיבלנו, לא בפורים ולא באף חג אחר. זה לא שהתרגלנו, אנחנו מרגישים אבודים וממוטטים. הגיע פסח ואנחנו לא מוצאים את עצמנו ולא יודעים מה יהיה".
לדבריו, "יש לי קצת כבוד עצמי, ולמרות שאני מתבייש להגיד את זה, הלכתי לאחד הרבנים בלוד
וביקשתי ממנו חבילת מצות, ביקשתי יין ועוד דברים מינימליים רק להעביר את החג. מחר אני אמור לקבל את אותם מצרכים.
"כל השנים שמעתי על אנשים שהולכים למפעלי חסד, והנה אני ב-2004 גם הולך למוסדות חסד. אני עובד כל יום ואלה שלא עובדים הולכים ללשכות עבודה ולוקחים שכר. אני שעובד לא מקבל שכר.
לדבריו, הילדה האמצעית שלנו, שמשרתת בבסיס, אמרה לי השבוע את אחד המשפטים הכי קשים בחיים. היא אמרה לי 'אבא, אני יודעת שקשה לך, תרשה לי להישאר בבסיס בחג'. הבן הקטן שלי, בן 14 וחצי, בלי שאדע, פנה לוועד הבית וביקש לצבוע את הבניין כדי שיהיו לו כמה גרושים".
הוא הוסיף, כשראש העיר וחברי המועצה יישבו במהלך החג ליד הפסח ויברכו על המרור אני רוצה שידעו שהעובדים שלהם בעיריית לוד הפכו לעבדים והם אוכלים מרור. לפחות לעבדים פעם היה אדון והם היו מקבלים מצרכים מינימלים למחייתם. לנו גם את זה אין. כשהם אוכלים שיזכרו שיש אנשים שבמקרה הטוב אוכלים מצה עם שוקולד", הוא אמר בדמעות.
"אין לי מושג איך נחגוג את ליל הסדר", הוא אומר. "המצב פשוט בלתי נסבל. נעזרנו בחברים ובבני משפחה, אבל אי אפשר לחיות מהלוואות לנצח. כעת אנחנו חיים מהיד לפה, ממש ככה. אני לא יודע היום מה יהיה מחר ומאיפה נביא אוכל הביתה".
לדבריו, "בחג אולי נהיה אצל חמותי, אולי אצל חברים, עוד אין לי מושג מה יהיה. אני אדם אופטימי מטבעי, אבל כשאין לך אוכל לילדים מי יכול להיות אופטימי".
יו"ר ועד העובדים במועצת חצור, הדסה כהן, העריכה כי המשכורות לא יגיעו עד ערב החג, "ולא משנה כמה מהר יפעלו משרדי הממשלה". על חשבונות הבנק של המועצה רובצים עיקולים ולא ניתן יהיה לשחררם במועד כדי שהכספים יגיעו.
לדבריה, "משרד הפנים לא עושה כלום, משרד הרווחה לא עושה כלום, ההסתדרות לא עושה כלום, איגוד העובדים הסוציאליים לא עושה כלום וכולם מצפים שאני אמשיך לעבוד".
היא הוסיפה, "נכון שבעלי עובד, אבל לפעמים אין לנו כסף לקנות אוכל. בהתחלה מגרדים מהבעל, אחר כך מהבית אבל בסוף זה גם מגיע לילדים. המקרר שלי לא עובד ואין כסף לתקן אותו. אין לי גם כסף להגיע לעבודה.
"אולי אחרי החג אני אקח פלקט ואשב מול משרד הפנים. בערד לא שילמו משכורות כמה חודשים וישר איימו בוועדה קרואה. במשהאד לא אכפת לאף אחד, לא מעניין את אף אחד. אנחנו לא משלמים מס הכנסה? אני לא משלמת ביטוח לאומי? אני כבר 20 שנה במקצוע".
א', אם לשמונה ילדים, העובדת 12 שנים כמנקה בבית ספר, אומרת: "כבר ארבעה חודשים שאנחנו מקבלים רק חלק מהמשכורות, ויש לנו מלחמה בבנק. אין לנו לאן ללכת. הבנק לא מוכן לקבל אותנו, העירייה לא משלמת משכורת, ואפילו המצרים לא קיבלו אותנו אליהם".
לדבריה, "יש היום לשניים משמונת נכדי יום הולדת. בדרך כלל אני קונה להם משהו צנוע. היום, חוץ ממזל טוב בטלפון, לא יכולתי לשמח אותם בכלום. כפרה עליהם, חוץ מאשר לברך אותם, כאב לי הלב שלא קניתי להם שום דבר. אני מקווה שנוכל לקנות להם כשנקבל משכורות".
"בדרגות קיצצו לנו, בשכר קיצצו לנו, אז שיתנו לנו לפחות את המשכורת הזעומה הזו כדי שנוכל לעשות פסח כמו שצריך. אני פתחתי כבר את כל החסכונות שחסכתי מהמשכורת. נכנסתי למנהל הבנק וביקשתי ממנו והתחננתי שאת הצ'קים לא יחזיר לי. אם הצ'קים יחזרו אני אהיה מוגבלת לשנה שלמה".
את הקניות לחג היא עשתה בהקפה בחנויות השכונתיות שהסכימו עוד לרשום לה. א' מספרת כי ילדיה הנשואים נקלעו אף הם לקשיים כלכליים, והיא נאלצת לסייע להם על אף מצבה הקשה. "אם אני כבר מבשלת קילו דגים, אז אני עושה שני קילו, כי הילדים באים לאכול אתנו. איך נעבור את החג הזה, אלוהים יעזור לנו. הלב מתפוצץ, ואני פוחדת שרק מהמחשבות והדאגות הבריאות שלנו תפגע".
לדברי שושן, "ויתרנו כבר על הכל. אנחנו דואגים רק לאספקה סדירה למען הילדים שלנו. יש לי חמישה ילדים בבית, ועכשיו אני נאלץ, ברוב המקרים, שלא להיענות לבקשותיהם, כשבעבר הייתי נותן להם ללא כל בעיה. היום כל דבר נמדד בפינצטה ממש".
לדבריו, "בכל חג אנחנו נוהגים לקנות מתנות לילדים, והיום הם מבינים שוויתרנו על הנוהג הזה. קניתי להם בגדים הכי זולים שמצאתי בחנויות, וצריך לזכור: אנחנו אנשים עובדים, לא ביקשנו טובות מאף אחד. כל יום אני חרד שלא ינתקו את החשמל או שלא ינתקו את המים, כיוון שאנחנו מתקשים לעמוד בתשלומים הללו".
ועד העובדים נתן לעובדי העיריה תלושי חג בסך 300 שקלים שמיועדים לרכישת מוצרי יסוד בחנות בעיר. "300 שקלים לא מספיקים לנו לכלום. אבל הספקתי לקנות קפה, תה, סוכר ושמן. מזל שאשתי עובדת, ויכולנו לקנות קצת בשר וקצת עופות או דגים לחג. מדובר במלחמה קיומית יום יומית, ואנחנו לא יודעים איך הדברים האלה ייגמרו בסוף, שלא לדבר על כך שכל יום אני מקבל שיחת טלפון מהבנק עם השאלה מתי ייסגר החוב".
לפנייה לכתב/ת 
