"מקווה שלא יישאר לאמהות היהודיות אף ילד"

"הקיץ הזה נראה מבטיח", אמרו לנו בג'נין השבוע פעילי הארגונים השונים. נימת האיום ברורה: בג'נין, אחת הערים שהסבה אבדות קשות לישראל, טוענים שהחשבון עם ישראל רחוק מלהיות סגור. בעיקר בעקבות ההתנקשות בחיי אחמד יאסין - והפיגועים בדרך.

בג'נין לא שוכחים. בסוף השבוע ציינו שם בעצרת אלפים במחנה הפליטים את יום השנה השני לקרב שהתנהל במהלך "חומת מגן". המסר מעל הבמה היה: ההתנגדות הפלסטינית תימשך, וביתר שאת. בכל האמצעים.

"אנו חזקים יותר מלפני שנתיים, ונחושים יותר", אומר מפקד גדודי חללי אל-אקצה באזור ג'נין, זכריה זוביידה. זוביידה מזהיר כי הארגונים הפלסטינים "עוד יגיבו על פשעי ישראל". בשיחה ל-ynet הוא מבהיר עם זאת, כי למרות הנחישות הפלסטינית להילחם, הוא מציע לישראל לחשוב בהיגיון ובאופן רציונלי. "אם תחשבו היטב ותחזירו לנו את זכויותינו, ניתן לחיות ביחד. אבל אם תמשיכו במדיניות הפושעת, אתם תגרמו לעוד מעשי טבח שיפלו על שני העמים".

אבל בעוד שבארגון הפתח מדברים על סיכוי כלשהו לחיות ביחד, בג'יהאד האיסלאמי הטון שונה לחלוטין. אחת הנשים שזוכות להערכה אדירה בג'נין היא נוואל סעדי, רעייתו של השייח בסאם סעדי, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי בגדה. הוא נעצר על ידי צה"ל באוקטובר שעבר ונכלא בכלא "הדרים". שני בניו התאומים, איברהים ועבד, נהרגו שנה לפני כן בהיתקלויות עם צה"ל, בספטמבר ונובמבר 2002. הם היו בני 16.

בבית המשפחה יושבת נוואל בת ה-44, המכונה "אום איברהים", עטויה ג'לאביה ורעלה. בנוסף לשני בניה שנהרגו ולבעלה שעצור בישראל, בן נוסף, עז א-דין, כלוא בכלא קציעות בנגב לאחר שנעצר שבוע ימים בלבד לאחר אביו. אח אחד שלה נהרג בסברה ושתילה ב-82' ואח נוסף נהרג באינתיפאדה הראשונה. "זה קשה, אבל אני בשום פנים ואופן לא מצטערת", היא אומרת ל-ynet. "אני מוכנה להקריב גם את שלושת בניי הנוספים למען הג'יהאד ולמען פלסטין".

"אני לא מסכימה. זה מאוד אנושי מה שאני אומרת. הדת שלנו מצווה עלינו את הג'יהאד וכל מי שמאמין בדתו חייב ללכת בדרך הג'יהאד כדי לשחרר את האדמה הזו ואת אל אקצה. כשאני אומרת שאני מוכנה להקריב את יתר ילדיי אני אומרת זאת בלב שלם ומאמין. אני מאוד גאה על שילדיי מתו כשאהידים. זו הדרך המפוארת ביותר להחזיר את המתנה שאלוהים נתן לנו. החיים שלנו הם מתנה שאנו מקבלים מאלוהים, ולחזור אליו בדרך המוות כשאהידים זו הדרך הטובה ביותר להחזיר לו את המתנה שלו".

אום איברהים מטפלת לא רק בשלושת הבנים שנשארו בבית, אלא גם ב-5 בנות. האם גם אותן תהיה מוכנה לשלוח לפיגועי התאבדות? "אם יש לאשה, לבת, את האומץ והיכולת לבצע פיגוע התאבדות, אני לא נגד זה. הכל בידי אללה", היא אומרת בחיוך.

היא נשואה לשייח בסאם זה 19 שנה. רוב הזמן הזה היה מבוקש על ידי ישראל."אני לא מצטערת על החיים האלה כי דרך הג'יהאד היא גם דרכי שלי. ידעתי כל הזמן במה מאמין בעלי וגם אני נוטלת חלק במאבק הזה. אני משתתפת בהפגנות וגם משתתפת במחיר האישי ששילמתי".

את לא חושבת שבנייך נהרגו - בדיוק בגלל הדרך שחינכתם אותם?

"בשום פנים ואופן לא. גם את האחרים אחנך באותה הדרך. כשהילדים שואלים על אבא שלהם, למרות שזה קשה, אני אומרת להם את האמת ושהוא עצור ועושה הכל כדי שלא ירגישו בחסרונו. הכל למען הדת שלנו ולמען פלסטין. פלסטין היא כולה שלנו. אני לא רוצה שהאינתיפאדה תיעצר. שתיעצר רק אחרי שנשחרר את אל אקצה".

אום איברהים מדברת מבלי למצמץ על הרגעים האחרונים בחייהם של שני בניה ושואבת גאווה על כך שבקרב הילדים במחנה, הם הפכו למושא הערצה. למעשה, מודל לחיקוי.

את כאמא שילמת מחיר יקר, יקר מאוד. אין לך מה להגיד לאמהות בצד הישראלי?

"כן. יש לי מה להגיד להן. הלוואי שיקרה להן מה שקרה לי - ושלא יישאר לאף אמא יהודייה אף ילד".