שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    המטרה האמיתית של הכט

    "רישיון להרוג" גורמת לצופה להרגיש שמשהו גדול וחשוב קורה בה, אבל בעצם, היא רק פרומו לשידור הבא, בשבת

    אז מה? "רישיון להרוג", ערוץ 2, 20:40

     

    מה רוצה חיים הכט? מה רוצה איש הטלוויזיה המצוין הזה, שעושה ב"רישיון להרוג" את אחת התוכניות המשכנעות, המסעירות ומעוררות ההזדהות ביותר שראינו? מה?

     

    התיסכול עצום. "רישיון להרוג" מזיזה לנו. גורמת לנו לחשוב. התוכנית הזו נותנת תחושה אמיתית של משהו-גדול-קורה. של משהו שמגיע עד אליך הביתה, עד לחייך שלך, משהו שאתה נדרש ויכול להשפיע עליו והוא גם, במקרה, עניין משמעותי ולא תחרות זמר מיותרת שבה תוכל להצביע באם.אם.אס. "רישיון להרוג" נותנת משהו נדיר בטלוויזיה המסחרית כאן: תחושת משמעות. תחושת אירוע טלוויזיוני שיש לו השפעה בעולם האמיתי – הניגוד המובהק לתוכניות מציאות.

     

    האם זה נכון? זה לא. כי הכט הולך לאיבוד. הוא מדלג מנושא לנושא, מציג את עוולות הכביש של הישראלים, בונה יופי של טיעון, ומתפוגג מהמסך בשלב המסקנות. מה המסקנות, הכט? מה לעשות? להכט יש רק פתרון אחד: "לכן, במוצאי שבת, אתם חייבים להיות איתנו". אהה. במוצאי שבת יש איזה ספיישל של שידורי "קשת" בעניין תאונות הדרכים, איזה משחק הדמיה או מה. אז מה, הכט? "רישיון להרוג" של אמש היתה כולה מין פרומו גדול? זהו? זו המטרה?

     

    כבר בפתח התוכנית, מוכרחים לציין, הודה הכט כי למעשה הרים ידיים: "אין משטרה, אין פרקליטות, אין בתי משפט, אין ממשלה, בקיצור – אין מדינה", הוא פוסק. זה, כמובן, פופוליזם לשמו, אבל גם אם מוסדות המדינה אינם מתפקדים כראוי בתחום התחבורה, מה בדיוק מציע לנו הכט? האם הוא מציע לעלות לקריית הממשלה בלפידים בוערים? להעביר יום שלם – כל המדינה – ללא נהיגה, כמחאה? חלילה. הכט – שיכול היה להשתמש כאן בכוחו של המדיום כדי לארגן מחאה או התקוממות עממית – לא יעשה זאת לעולם, משום שהכט עובד בערוץ 2, ותפקידו אינו להוביל אתכם לשנות משהו, אלא להוביל אתכם לצפות שוב בערוץ 2. במוצ"ש. אל תשכחו. זה חשוב. אם לא תצפו, לא תדעו מתי שוב לצפות.

     

    בעולם הדודו: "דודו טופז במסע אל השבט האבוד", ערוץ 2

     

    והרי שאלה מתוך המבחן הפסיכומטרי האחרון: דודו טופז נוסע לפגוש שבט יהודי נשכח בפרברי הודו. מה יעשה טופז כשיגיע להודו? 1. יתנפל על תושב מקומי ויאלף אותו לומר למצלמה: "נעבור לפר-סו-מות!". 2. יגיד לנהג המונית: "צ'יקן טיקה מסאללה!" 3. יערוך להודים בוחן בקיאות: "מי ראש הממשלה בישראל?" 4. ישאל נער הודי אם הוא רוצה לעלות לישראל, ואת אחותו אם היא פנויה. 5. כל התשובות נכונות.

     

    אם בחרתם באפשרות האחרונה, גם אתם צפיתם אמש ב"דודו טופז במסע אל השבט האבוד", במסגרתו נסע טופז עד צפון-מזרח הודו כדי לפגוש אנשים המאמינים כי הם צאצאי שבט המנשה ולהתפעל מהעובדה שאלו בירכו אותו ב"שלום" ו"תודה רבה". כשראה כמה ילדים מתבוננים בו בסקרנות, איבחן טופז: "רוצים כרטיסים ל'המורדים'".

     

    טופז, בקיצור, הוא כארצ'י באנקר; הדרך היחידה שלו לפענח את העולם ולתקשר איתו היא באמצעות סולם הערכים המצומצם המוכר לו. שילחו את טופז לראיין אסקימוסים, וגם מהם יבקש לדקלם "נעבור לפר-סו-מות!".

     

    טופז לא יכול שלא להיות טופז. היצמדותו האדוקה למאניירות הנדושות שלו משווה לו אמינות. אתה יודע בדיוק מה תקבל אצלו. הוא מספר סיפורים ושחקן מוכשר, וזה מספיק כדי לטעון את ביקורו בהודו באיזו אישיות הנעדרת כליל מפוסטרים סטריליים דוגמת "פספורט", ולהפוך את הסרט הזה למעניין יותר. ועדיין, לא משנה באיזה עולם דודו מבקר – ראשון, שני או שלישי – זהו העולם על-פי טופז. אם נוח לכם בעולם הזה, יכולתם להנות גם מהסרט אתמול. אישית, לוחץ לי.

     

    צריך להגיד:

     

    למפיקי "האקדמיה לצחוק": אולי שחברי הליכוד יישאלו כבר גם בעניין הזה, ותוותרו לנו על הספיישלים?

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רפי דלויה
    מדלג מנושא לנושא. הכט
    צילום: רפי דלויה
    כמו ארצ'י באנקר. טופז
    לאתר ההטבות
    מומלצים