השיבה להודו

כשעדי שמואלי נחתה לראשונה בהודו, תקפה אותה תחושת שייכות. עבור מישהי שזמן קצר קודם כן היתה משוכנעת שהודו אינה יותר ממדינת עולם שלישי, מרוחקת ונטולת שארם בעליל, תפסה אותה ההרגשה הביתית בהפתעה.

היא חייבת זאת לבמאי הוותיק דניאל וקסמן ("טרנזיט", "חמסין", "המיועד"), שגייס אותה לכתיבת סרטו החדש, "מכתבים מרישיקש", שיוקרן בשישי בערב בכבלים. "כשדני הציע לי לראשונה להצטרף אליו, שאלתי אותו אם הוא נורמלי", נזכרת שמואלי. "הוא אמר לי שארוויח נסיעה חלומית, אבל אני טענתי שלא מעניינות אותי השטויות האלה, שאני לא בנאדם של רוחניות וטבע. בעצם, שנאתי טבע, אבל דני התעקש. כשנחתתי, המשפט הראשון שאמרתי לו היה 'דני, הגעתי הביתה!'".

שמואלי, 31, היא נצר למשפחה שורשית מהמושב הגלילי ציפורי. הוריה מצד אביה עלו מכורידסטן ("סבא הגיע לחיפה על חמור ועם ספר תורה ביד"), וסבתה מצד אמה היתה נוצרייה שהתאהבה בחזן והגיעה עימו ארצה. שמואלי נולדה בפולין ועלתה כילדה לארץ יחד עם אמה. רק כשהגיעו ארצה, נודע להן שאינן יהודיות. שתיהן התגיירו, אך עד היום משמרת שמואלי קורטוב מעברם של סבה וסבתה ומחזיקה באמתחתה עץ אשוח קטנטן, מעוטר במחרוזת מסבחה כורדית.

מתקופת ילדותה על רקע נופי הגליל הפסטורליים, נותרו לשמואלי בעיקר זכרונות של משטר חינוך קשוח. "בגדול, הרגשתי שאני כבולה", היא מספרת, "בגיל ההתבגרות המהות שלי נעלמה, הייתי כמו נבג. דווקא בצבא, כמפקדת צוות בתותחנים, נפתחתי פתאום והופתעתי לגלות שאפילו יש לי הומור".

כשהשתחררה מהצבא, נרשמה שמואלי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, וכדי לפרנס את עצמה עבדה כדוגמנית עירום בחוגי ציור. "זה כנראה בא מהצורך שלי בתשומת לב", מנתחת שמואלי, "ואת זה קיבלתי שם בכמויות. ישבתי עירומה ו-30 אנשים ציירו אותי. אחר כך זכיתי גם לראות את עצמי מכל מיני זוויות שונות".

במקביל ללימודי הפסיכולוגיה, היא נחשפה לחוג לתיאטרון באוניברסיטה וגילתה את עצמה מחדש. "זה תפס אותי לגמרי, ובבת אחת הרגשתי שהחיים שלי משתנים".

למה לא נטשת אז את הפסיכולוגיה?

"רציתי שיישארו עוד אופציות, למקרה שקריירת המשחק לא תתפוס תנופה".

כשסיימה את לימודיה, ובהיעדר הצעות זוהרות יותר, מצאה עצמה עוסקת ב"סטנד-אפ היסטורי" - ליווי סיורי היסטוריה מודרכים תוך הצגת קטעי משחק. במסגרת העבודה שמעה על אודישן שעורך וקסמן לדרמת הטלוויזיה שלו, "למול היערות", ושם פגשה בו לראשונה. היא הפגינה בו הופעה חטופה, אך כשנודע לווקסמן על עיסוקה יוצא הדופן, מצאו השניים שפה משותפת ובדרמה הבאה שלו, "בר מצווה", הוא כבר ייעד לה תפקיד גדול יותר. בין לבין, הצליח לעורר בה גם את יצר התסריטאות הרדום. "עברתי איתו מהפקה להפקה, כבר הרגשתי כמו הבת החמישית שלו ושל שרה, אשתו. כשהוא הציע לי להצטרף אליו להודו, לא יכולתי לסרב".

לאחר שקיבלה עליה את פרויקט כתיבת "מכתבים מרישיקש", החלה שמואלי מכתתת רגליה בעקבות חומרי עזר שיפרו את דמיונה. בין היתר הספיקה לקרוא את "יומן הודו" של עזריאל קרליבך, שנכתב חמישים שנה קודם לכן. לפני שהחלה לכתוב את התסריט, כבר היה ברור כי במרכז הסרט יעמוד אב ישראלי, המחפש אחר בתו הנעדרת ברחבי הודו. לתפקיד האב נבחר ולדימיר פרידמן ("כנפיים שבורות"). ליהוקה בהמשך של לוסי דובינצ'יק ("קלרה הקדושה", "מיכאלה") כבתו היה רק מתבקש.

כשדמותה של רוני, העיתונאית המתלווה לאב בחיפושים אחר בתו, החלה רוקמת עור וגידים, הבהיר וקסמן לשמואלי שמבחינתו אין יותר מתאימה ממנה לתפקיד. "רוני היא מעין אדם-מצלמה", אומרת שמואלי, "היא כל הזמן נודדת בעולם ומתעדת במצלמת הווידאו את מה שרואות עיניה. היא טיפוס עצמאי, תחמן ומניפולטיבי, אבל מצד שני גם בודד מאוד. כשנוצרת קרבה כלשהי בינה לבין אלכס, לקראת סוף הסרט, היא שולחת אותו לסיים את המסע לבדו".

חששת לגלם תפקיד ראשי?

"אני לא מפחדת מדמויות ראשיות, אבל אני די חסרת ניסיון במשחק בסרטים, ולי עצמי לא היה ברור אם בנוסף לכתיבה אני גם רוצה לשחק בו, ועוד בתפקיד מרכזי. חוץ מזה, מכל הדמויות בסרט, דווקא את הדמות של רוני הרגשתי שלא מיציתי מבחינת הכתיבה".

איך התכוננתם לצילומי הסרט בארץ?

"ההכנות בארץ רק היו ה'בקרוב' לקראת הדבר האמיתי בהודו, שם הרגשתי שקיבלתי מתנה של פעם בחיים".

מה לדעתך הביא לחיבור הגדול אל הודו?

"הודו שינתה אותי ועזרה לי לסגור פינות מהילדות. שם, במקום בו ראיתי אנשים עניים ששמחים בחלקם, קיבלתי פרופורציות אחרות על החיים. משהו מסבתי הכורדית קם אצלי לחיים, הרגשתי כאילו הייתי שם בעבר".

אז מה עדיף, כתיבה או משחק?

"אין כמו הכתיבה, בשל היצירתיות שבה. את ההצגות הכי טובות אני עושה על המחשב, כשאני מול עצמי".

איך את מגדירה את עצמך היום?

"למדתי בבית הספר לתסריטאות, ואני תסריטאית-שחקנית".

את מתכוונת לחזור להודו יום אחד?

"אין שום ספק. אני כבר החלטתי לטוס לשם פעם בשנה, לחודש".