הכוח להמשיך הלאה

ב-9 בספטמבר 2003 התפוצץ מחבל מתאבד ליד קבוצת חיילים בטרמפיאדה בכביש רמלה-תל אביב, ליד מחנה צריפין. 9 נהרגו, 18 נפצעו.

המכה הקשה ביותר נחתה על בה"ד 7, בית הספר לקשר ותקשוב של צה"ל. חמישה מן ההרוגים היו אנשי סגל: סרן יעל כפיר (21) מאשקלון, רב נגד חיים אלפסי (34) מחיפה, רב סמל בכיר יעקב בן שבת (39) מפרדס חנה, סמל אפרת שוורצמן (19) ממושב גני יהודה, סמל יונתן פלג (21) ממשוב ינוב.

אלוף משנה שמוליק קינן, מפקד בית הספר לקשר ותקשוב בצה"ל (בה"ד 7) זוכר בחדות רבה את  היום הזה. אלה הקולות והמראות, הוא אומר, שיחלפו בראשו ביום הזיכרון תשס"ד.

"ישבתי בלשכה שלי. פתאום נשמע פיצוץ חזק שהרעיד את כל הקירות. ראיתי איך חלק מהקצינים של הבסיס רצים החוצה לעבר הטרמפיאדה. כבר בדקות הראשונות הייתי בטוח שזה פיגוע. ידעתי.

יצאתי מהמשרד והגעתי למקום. ראיתי פצועים שנאנקים מכאב, גופות, מחזה מזעזע. זרקתי כמה הנחיות לקצינים שלי, היינו הראשונים במקום, אפילו אמבולנסים של מד"א עדיין לא הגיעו. ביקשתי מהסגן שלי להזעיק את האמבולנס של הבסיס.

הסתכלתי על הפצועים ועל אלה שכבר לא היו בין החיים. לא זיהיתי אף אחד. התחלתי להסתכל על התגים שלהם. עד היום מלווה אותי התמונה של התג של יעל כפיר ז"ל. המשכתי לעבר יתר הגופות, כל חמשת הראשונים אליהם ניגשתי ענדו תגים של בה"ד 7.

זה היה נגד כל חוקי הסטטיסטיקה שאני מכיר, נגד כל היגיון. חמישה אנשי סגל הלכו ברגע.

אני לא רוצה להכנס לקלישאות, אבל כולם היו בכירים ומובילים, באמת. את תמונתה של אפרת ניתן לראות על לוח המצטיינים של שנת 2003, היא הייתה מדריכה מצויינת. אלפסי הקים כאן מכללה.

יעל היא קצינה שאתה פוגש פעם במאה שנה. אני זה ששכנע אותה להישאר פה. היא רצתה ללכת, להמשיך לפרוח, את כל קסמיי הפעלתי כדי שתישאר בבה"ד. היא נשארה - ונהרגה.

מיד אחרי הפיגוע התמודדנו עם שני מעגלים, הסגל בבסיס שאיבד בבת אחת חמישה חברים והמשפחות. זה משהו שמצד אחד חולב ממך את כל תעצומות הנפש, אבל מצד שני גם מחזק אותך".

"אלה היו ימים קשים. חמש משפחות, חמש לוויות זו אחר זו, חמישה מוקדי שבעה, חמישה ציוני 'שלושים'. לא פשוט, ובאותו זמן אתה נמצא במקום שבו כל יום צריך להכשיר מאות חניכים.

אין דבר כזה פסק זמן, הכאב והשגרה לא נפרדים. אבל כל זה כלום לעומת הכאב של המשפחות. פשוט למדתי להצדיע להן, התרשמתי מעומקי ליבי מההתנהגות שלהן.

למדתי איך הבה"ד היה בעצם המשפחה השניה של אנשי הסגל שנהרגו, והפידבק הזה מהמשפחות, שמצד אחד מתמודדות עם כאבן הגדול ומצד שני גם מחזקות, נתן את הכוח להמשיך הלאה".