בלעדי: נביל רזוק משחזר את רגעי האימה

אחרי 18 ימים בשבי בעיראק, שם הוחזק בידי קבוצה המכנה עצמה "אנסאר אל אסלאם", שב נביל רזוק לחיק משפחתו בירושלים. "החטיפה שינתה את חיי", הוא אומר לכתבת ynet. "היא העבירה אותי מעולם רגוע, שקט ובטוח לעולם אחר של חוסר ודאות, מלא פחד, לא ידוע, עולם קשה. אני לא מאחל לאף אדם לעבור את מה שעברתי שם".

הוריו מתקשים להכיר בשינויים שפקדו אותו. "הוא היה ספורטאי, שחיין, איש שמח", מספרת אמו סמירה. "אבל הוא חזר אדם אחר שבקושי מדבר, שקוע בעצמו. גופו עייף וחלש".

נביל עם הוריו, ג'ורג' וסמירה. צילום: גיל יוחנן

בני-המשפחה אינם יודעים עדיין איזה גורם השפיע על החולייה העיראקית לשחרר אותו, מי שילם את מחיר שחרורו, ומדוע נדרש זמן כה רב לחולייה כדי להבין, שאין מדובר באיש צבא או מודיעין, כפי שקיוו ואילצו את השבוי "להודות" אל מול המצלמות, אלא אזרח תמים, עובד סוכנות סיוע אמריקנית. לחוטפיו מאחל רזוק: "אללה יסלח לכם".

שבוע וחצי אחרי השחרור, מוכן רזוק לשחזר את הדקות הארוכות בשבי, ומצהיר: לא אשוב עוד לעיראק.  

הם לא האמינו שאני לא במוסד

"החקירות היו קצרות, במהלכן הם היכו והשפילו אותי. בהתחלה הם כנראה היו משוכנעים שעלו על ישראלי חשוב, וביקשו ממני למסור כל פרט על מעמדי בישראל. הם אמרו שאם אני ממעמד גבוה, זה טוב מבחינתם, כי כך הם יוכלו להגיע למי שמעסיק אותי. הסברתי להם שאינני כזה, והדגשתי שאני עובד למען העם העיראקי, כפי שעבדתי קודם למען העם הפלסטיני. הם לא רצו לשמוע. הם רצו לשמוע משהו אחר ולכן החקירות נמשכו.

"פעולת החטיפה נמשכה כעשר דקות, לא יותר. ישבתי במשרדי בעיר נג'ף, שם עבדתי כמנהל המשרד של חברה אמריקנית. פתאום נכנסו לחדר ארבעה או חמישה גברים רעולי פנים עם נשק, הם התנפלו עליי, קשרו את ידיי באזיקים מפלסטיק, והסתירו את עיניי. זה היה מפתיע ובלתי צפוי. לא יכולתי להגיב. הם זרקו אותי על הרצפה, והתחילו לדבר איתי. הם ידעו שאני ערבי, אבל הם לא נתנו לי אפשרות להסביר את עצמי. הייתי לבד במשרד. בחוץ שמעתי ויכוחים בינם לבין הפקידים העיראקיים שהעסקתי אותם במשרד. כנראה הפקידים רצו לעזור לי, אבל הם לא הצליחו ובסופו של דבר החוטפים גררו אותי לאוטו, זרקו אותי לתוכו ונסעו למקום שלא ידעתי עליו דבר".

רגעי האימה. צילום מהטלוויזיה 

"הם התחילו לתחקר אותי, כולם ביחד: מי אתה, מאיפה באת, מה אתה עושה פה. בהתחלה נתתי להם תשובות שונות, כי לא ידעתי מי הם בכלל, רציתי לדבר עם האחראי עליהם ולהסביר לו מה מצבי. אבל כנראה הם לא ממש רצו לשמוע אותי או את מה שאני אומר. הם לקחו את הארנק שלי וראו בו כרטיס קופת חולים, רשיון נהיגה וכרטיס מגה לקניות. כל המסמכים האלה הספיקו כדי לקשור אותי עם ישראל, וזה בדיוק מה שהם רצו. הם רצו להפוך אותי לקלף מיקוח למשא ומתן עם האמריקנים. הם רצו לקשור אותי עם מנגנוני הביטחון האמריקניים או הישראליים בכל מחיר.

"הסברתי להם שאם יש לי תעודות ישראליות זה לא אומר שאני ישראלי. אני פלסטיני שגר במזרח ירושלים, שנמצאת תחת הכיבוש הישראלי, וברור מאליו שאני צריך לשאת תעודה ישראלית כדי שאוכל לגור בירושלים. הם לא שמעו אותי וכל הזמן כינו אותי סייען. זה באמת פגע בי.

"לקחו אותי לחדר בו תחקרו אותי, אבל החקירה הייתה קצרה. הם לא היו מעוניינים בפרטים שלי. לא ממש עניין אותם שבאתי לעזור לעם העיראקי, שבאתי כדי לסייע לו כדי להתקדם. הם אמרו לי שהם רוצים את כל הפרטים שמקשרים אותי עם המוסד הישראלי לצורך משא ומתן.

"אמרתי להם: לא יעזור, אינני מי שאתם חושבים. אני בן אדם נקי, איש שעובד בארגון הומניטרי ואינני קשור לפוליטיקה, למדינה או למנגנוני ביטחון או צבא. זה לא מצא חן בעיניהם, אז הם איימו עליי בנשק וקראו לי: 'סייען, תדבר'! ידעתי שאני במצב קשה מאוד, ורק אלוהים יודע באיזה פחד הייתי. אחד מהם התקרב אליי ועמו סכין, הוא שם את הסכין על צווארי ואיים עליי כדי שאמשיך לדבר. שוב חזרתי ואמרתי להם שאני פלסטיני ולא ישראלי. ועם זאת הם צילמו אותי והכריחו אותי להגיד למצלמה שאני ישראלי. כל הזמן פחדתי כי לא ידעתי מה יעלה בגורלי. הם היו רעולי פנים חמושים, ואני הייתי חסר אונים, לא מצליח לתקשר אתם".

נביל שהה בחדר אטום עם חטוף נוסף ממוצא סורי, בעל דרכון קנדי. "פאדי עבר אותו מסע קשה שעברתי אני. נחטפו איתנו עוד ארבעה אנשים, חלק מהם עיראקיים. אבל אינני יודע מה עלה בגורלם. בחדר הייתי עם פאדי, וזה הקל עלי במקצת."

אמרתי לעצמי: זהו, אני מת

"ישבנו על הרצפה כל הזמן, נתנו לנו לשתות שתי כוסות מים ביום, והמים בעיראק מזוהמים, שם אין תשתיות מים טובות ולכן במים יש גם מי ביוב. לכן נאלצתי לשתות כמה שפחות. מבחינת האוכל, בקושי אכלתי בגלל המתח. נתנו לנו מעט אוכל. הם לקחו את כל הבגדים שלי ואת הארנק שלי, וגם חיבלו במסמכי העבודה ובמחשב שלי במשרד. הם נתנו לי גלאבייה. במהלך 18 ימים לא התקלחתי, צמח לי זקן, לא צחצחתי שיניים, לא אכלתי ולא ישנתי, כי כל קול או רעש היה מקפיץ אותי.

"כל הזמן חשבתי על המשפחה ועל אשתי, האם הם יודעים מה עובר עליי, האם הם בסדר? מה יש בחוץ? מה יהיה גורלי? היו לי שאלות קשות שלא ידעתי את התשובות עליהן. יצא לי להחליף כמה משפטים בודדים עם השומרים. כמה מהם אמרו לי: אינשאללה יהיה בסדר. את המשפט הזה לא הצלחתי לפענח עד שהשתחררתי.

"נזכרתי בימים היפים שלי, אבל הזיכרונות האלה רק הכאיבו לי. לא ידעתי אם אוכל לפגוש את יקיריי שוב. התחלתי לעשות חשבון נפש, לשאול את עצמי איפה טעיתי בחיי ולהתפלל לאלוהים. התחלתי לחשוב על המוות ועל החיים אחרי המוות, על הגורל הקשה שלי, וגם איך אוכל להתמודד עם החיים אם בכלל אשתחרר. המחשבות האלה לפעמים הקלו עליי ולפעמים הכאיבו לי. והזמן זחל באיטיות נוראית".

"החוטפים העבירו אותי ואת פאדי ממקום למקום שש פעמים, וכל הזמן שאלו שאלות שאין תשובות עליהן. ביום העשירי של החטיפה התחלתי לאבד את התקווה. התחלתי להגיד לעצמי: זהו, אני בטוח מת. התחלתי להתכונן למצב שבו אני מת. הייתי מנותק מהעולם החיצוני. מה שהקשה עליי עוד יותר, זה שביום ה-13 של החטיפה לקחו את פאדי בלי להגיד לי אף מלה. לא ידעתי אז מה לחשוב ואיך להרגיש. ישבתי שם בכלא לבד, חושב על כל מיני אופציות, אולי הוציאו אותו להורג, אולי שיחררו אותו? לא ידעתי דבר, והייאוש רק גבר".

יום השחרור

השחרור, כמו החטיפה, היה פתאומי עבורו. "בשעות הלילה המאוחרות הם באו לתא המעצר, ואמרו לי שעכשיו הולכים. שאלתי לאן, אבל הם לא ענו לי. הם היו לחוצים, משום שנסיעה בלילה מאוד מסוכנת בעיראק. נסענו כחצי שעה במכונית, לא ידעתי לאן. הייתי כבול באזיקים ועיניי מכוסות. כשיצאתי מהמכונית, קיבל אותי אחראי במשטרה, ואמר לי שאין לי מה לדאוג: שוחררת, תחזור לבני משפחתך וחבריך בקרוב. לא ידעתי אם להאמין לו או לא. יכול להיות שהמקום שהייתי בו וגם הפקיד המשטרתי נתנו תחושה מסוימת של ביטחון.

"ביום השני דיברתי עם מנהל החברה שבה עבדתי. תוך שעות ספורות שוחררתי. ואז עשיתי את המסע לבגדד תחת אבטחה. בבגדד פגשתי את האחראים האמריקניים בחברה, שבירכו אותי. לאחר מכן נסעתי לעמאן, נפגשתי עם המשפחה, וזה היה מרגש מאוד, כאילו פתאום חזרתי לחיים, אבל עם עייפות וקושי".

רזוק סיפר כי עדיין לא פגש אנשים חוץ מבני המשפחה, "כי עדיין קשה לי לקבל את השמועות הקשות שנפוצו בשכונה בזמן שהייתי חטוף, על כך שאני סייען של ישראל והאמריקנים. אינני מוכן לפגוש את האנשים האלה שפגעו בי ובבני משפחתי".

האב: לא שתקנו לרגע

אביו של נביל, ג'ורג', מספר על רגעי האימה שעברו במקביל על בני-המשפחה: "לא שתקנו לרגע. נפגשנו עם ערפאת, דיברנו עם חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית, והגענו עד למנהיג השיעי בעיראק, מוקטאדה א-סדר, כדי לשכנע אותו שצריך לפעול לשחרר אותך. ממה שידענו, החולייה שחטפה את נביל לא ידועה שם. כל הזמן הדגשנו בפני המתווכים שצריך להוציא אותך במשא ומתן, בתיווך אנשי חמולות ידועים ולא בעזרת נשק, כדי לא לאבד את בננו".

נביל רזוק מנסה להשתקם: "מאז השחרור הבטחתי לעצמי שאני מתחיל התחלה חדשה מהאפס, אנסה לשכוח את העבר הקשה ולבנות את האישיות שלי מחדש. לגבי העבודה, אני עדיין בקשר עם החברה, אבל אינני חושב שאחזור לעבודה בעיראק כי המצב שם מידרדר. שמעתי על הרבה חטיפות, והמוסדות הבינלאומיים, כמו גם מוסדות הסיוע נוטשים את המדינה".

"התלהבתי מהנסיעה לעיראק, כי אני יודע שהם זקוקים לעזרה כמו הפלסטינים. הם עדיין חיים כמו בימי השלטון הקודם. הבניין והתשתיות, המים, החשמל והביוב זקוקים לשנים ארוכות כדי לחדש אותם. העיראקיים זקוקים לעזרה מכל הבחינות, הם שונאים את הכיבוש האמריקני ורוצים לשלוט במדינתם ללא כוח חיצוני. לעיראקיים אין חיים נורמליים".