מסורת מפוקפקת. על האלימות בבני יהודה

"ניסו לרצוח אותי ואת הבת שלי. זה נס מאלוהים שיצאנו בחיים. כ-1,000 אוהדים של בני יהודה הקיפו אותנו ברחוב צדדי של שכונת התקווה. במשך 40 דקות שברו לנו את האוטו, השליכו בלוקים וצעיפים בוערים פנימה. כשבתי כבר שכבה מעולפת על הכביש, עוד היתה להם החוצפה לבזוז את האוטו. במשך 40 דקות לא היה שוטר בסביבה, מזל ששכן הכניס אותנו לדירה שלו ומשם הזעקנו אמבולנס ומשטרה". (דני לוי, יו"ר הפועל פ"ת, 17.9.2000).

גיא לוזון מתאושש בשכונה (צילום: ראובן שוורץ)

הטקסט הזה יכול להתאים כמו כפפה ליד לאירועים שהתרחשו אמש בשכונת התקווה, אבל למרבה הצער, אתמול לא הייתה הפעם הראשונה בה נקשרה אלימות למשחק של בני יהודה. הקהל הכתום הוא אמנם לא היחיד בליגת העל ובכדורגל הישראלי שעולה לכותרות בגלל אלימות (גם ליתר הקבוצות יש, ברוך השם, רזומה עשיר), אבל הוא בהחלט עושה זאת בתדירות גבוהה יותר מהאחרים.

אולי אלו מידותיו הצרות של המגרש, אולי תחושות הקיפוח שזועקות מכל פינה (וגם מגרונותיהם של אנשי הקבוצה ואוהדיה), אולי הכרוז שלפעמים שוכח שמדובר בכדורגל ולא במסע בחירות ברחבי השוק - אבל משחק חוץ בשכונת התקווה הופך הרבה פעמים, הרבה מדי, לחווייה מלחיצה. מבט קצר על השנים האחרונות מגלה לא מעט אבנים שהתעופפו באוויר, קרשים (עם ניקוד סגול ב'ר') שמצאו את דרכם למגרש באדיבות אוהדים והמתנה ממושכת של הקבוצה האורחת בחדרי ההלבשה עד יעבור זעם.

13 במאי 2000 - במקל, בסרגל, מה שבא ליד

הפועל תל אביב הגיעה לשכונת התקוה לקראת סיום העונה כדי לשים חותמת רשמית על אליפות ראשונה אחרי 12 שנים. בני יהודה הייתה זקוקה לנקודות כדי להישאר בליגה. ניגוד אינטרסים שרק הוסיף דלק לחוסר הסימפטיה הקיימת ממילא בין המועדונים. הכתומים עלו ליתרון מהיר אבל הפועל חילצה 1:1 וזכתה בתואר. בתוספת הזמן החלו האוהדים באדום להיכנס למגרש כדי לחגוג אבל הם שכחו שהחגיגות שלהם רק מקרבות את בני יהודה לליגה השנייה. בשביל הכתומים זה היה יותר מדי.

סדין אדום. רגע לפני ההתפרעות (יוסי רוט)

המשטרה, שלא עמדה בלחץ האוהדים של בני יהודה ביציע, פתחה גם להם את השערים אל המגרש ונתנה את האות להתפרעויות. מאות אוהדים החלו לרוץ באמוק אל עבר האדומים החוגגים (שמצידם לא טרחו לחשוב על כבוד האורחים שנרמס תחת רגליהם), כשהם אוחזים קרשים ומקלות דגלים. אוהדי הפועל נסו על נפשם בחזרה על היציע המרכזי ובשער הכניסה אליו נוצר לחץ שגרם למספר רב של פצועים. במהלך המהומה גם ספג קשר הפועל תל אביב, סלים טועמה, מספר מהלומות, לפני שברח לשירותים להתחבא עד שתחלוף הסכנה. בעקבות האירועים נענשה בני יהודה בקנס מצחיק של 10 אלפים שקלים.

17 בספטמבר 2000 - פוטו רצח

היושב-ראש הצבעוני של הפועל פתח תקווה בתחילת המילניום, דני לוי, אף פעם לא ברח מהתקשורת, אבל על הסיפור הבא הוא היה מוותר בכיף. בתום משחק של קבוצתו בשכונה, בפתיחת עונת 2000-2001, הקיפו מאות אוהדי בני יהודה את מכוניתו של לוי, בה ישב עם ביתו לירון, זרקו אבנים גדולות, קיללו, ניסו להכות את השניים ובעיקר ביישו את ראשי המועדון.  "אסור להגיע למצב ששערה אחת תיתלש מראשו של אדם שעוסק בכדורגל בארץ. היום זה דני לוי, מחר זה אחד מאנשי בני יהודה", אמר משה דמאיו, מנהל הקבוצה (עו"ד באעייר יוכל להעיד שלוש שנים מאוחר יותר עד כמה צדק המנהל בדבריו).

 

לוי ובתו ליד רכבו הפגוע (צילום - דודו פריד)

דני לוי התקשה להתאושש מהמתקפה ואת מה שעבר עליו אפשר לקרוא בפתיח לכתבה. דובר הפועל פתח תקווה, איציק כגן: "שבני יהודה לא יגידו שמדובר בקומץ, אלה היו מאות אוהדים עם רצח בעיניים. בנוסף לכך במהלך המשחק הלהיט הכרוז את הקהל בצעקות אש! אש!". יו"ר ההתאחדות, גברי לוי, אמר: "עוד יבוא טיפש ויזרוק אבן על הראש של מישהו (גם הוא, אגב, ניבא את העתיד, כפי שיתברר בהמשך). האירוע עם דני לוי הוא אור אדום לכולנו". בסופו של דבר שלח דמאיו התנצלות אל לוי וצירף זר פרחים (בתקופה שלפני הבונבוניירות של יובל גפני), בני יהודה נענשה בשלושה משחקים רדיוס.

19 באוקטובר 2002 - אבנים בשמי תל אביב

שוב משחק של הפועל תל אביב, ושוב מדברים בסיום המשחק על מניין הפצועים ולא על כדורגל.  מיד לאחר שהובקע השער הרביעי לזכות הפועל החלו אוהדי בני יהודה, שהתגודדו מחוץ לאיצטדיון, ליידות אבנים לעבר יציע האוהדים האדומים. שמונה פצועים בסך הכל פונו לבית החולים (ביניהם ילד בן 10 שנפגע בארובת העין). מספר אוהדים נפגעו בראשם וחלקם הורדו אל כר הדשא לקבלת טיפול. אוהדי בני יהודה המשיכו להתגודד שעה ארוכה מחוץ ליציעים ולא אפשרו את יציאתם של אוהדי הפועל. מספר אוהדי הפועל מסרו כי גם לאחר שאישרה להם המשטרה לעזוב את האיצטדיון, המתינו להם מספר זורקי אבנים ברחובות הסמוכים.

 

אוהד שנפגע ממטח האבנים (צילום - יוסי רוט)

קפטן בני יהודה, חזי שירזי, אמר למחרת האירוע: "אני מתבייש היום להיות שייך למועדון הזה". יו"ר הקבוצה, רוני שאטן: "אני מקווה שנקבל עונש רדיוס, כי לא מגיע לנו לשחק בבית. במידה שהמשטרה לא תעצור את האוהדים המתפרעים או ששאר האוהדים לא יסגירו אותם, יש בכוונתי לקבוע תקדים בכדורגל הישראלי ולסגור את המגרש במשחק הבא". גם יו"ר ועדת החינוך והתרבות דאז, ח"כ זבולון אורלב, העלה רעיון דומה: "אי אפשר לעבור לסדר היום על אינתיפאדת אבנים במגרשי הכדורגל. אני קורא להתאחדות לאסור על קיום משחקים במגרש בשכונת התקווה עד סוף העונה". המילים, כמובן, נשארו באוויר והמגרש בשכונה המשיך לתפקד כרגיל.

1 ביולי 2003 - ההנהלה לא חסינה מהאוהדים

כשאוהדי בני יהודה כועסים, גם הנהלת הקבוצה חשה זאת על בשרה, או במקרה הזה על פרצופה. הקיץ שעבר היה סוער במיוחד בשכונה, כאשר אף אחד לא ידע מי מנהל, מי יושב ראש, מי בעלים ומי משלם את הכסף. לאחר הפגנה סוערת, שכללה נשיאת ארון קבורה עטוף בדגל המועדון, תקפו עשרות מאוהדי בני יהודה את יו"ר ועדת הביקורת של העמותה, עו"ד בן ציון באעייר. האוהדים השליכו בקבוקים, ירקו, דחפו את באעייר ואילצו אותו לברוח לסימטאות הסמוכות למגרש ברמת אליהו. התמונה הבלתי נשכחת שהתפרסמה בכלי התקשורת באותו יום הראתה את יו"ר הוועדה הולך בין האוהדים בפנים אדישות כביכול, מעוטרות בחותמת יריקה ששיגר לעברו אחד האוהדים.

 

ההפגנה שלפני ההתקפה (צילום - ספורט חמש)

באעייר הנסער וההמום אמר לאחר מכן: "מעולם לא חוויתי אירועים כאלו. אני עדיין לא מעכל את מה שקרה. הקפטן, חזי שירזי: "אני מבין את האוהדים, הם דואגים לקבוצה שלהם, אבל אני לא יכול להבין את גילויי האלימות. אסור שזה יקרה". למרות כל האירועים, נשאר עו"ד באעייר בתפקידו במועדון.

19 בינואר 2004 - אות הוקרה? לא בבית ספרנו

לפני המשחק בין בני יהודה לסכנין בשכונה, קיבלו אוהדי הקבוצה המארחת אות הוקרה מטעם 'הקרן החדשה לישראל' על הגינותם במשחקי ליגת העל. עם שריקת הסיום ונצחונה של סכנין, נראה היה כי האות ניתן מוקדם מדי וכי חלק מאוהדי בני יהודה חזרו לדרך אחרת - האלימה והגזענית. לאחר סיום המשחק התגודדו מאות אוהדים בכתום ליד שער היציאה של אוהדי סכנין והחלו לקלל. המשטרה נאלצה ללוות את האורחים עד ליציאה אולם למרות זאת הצליחו מספר אוהדי בני יהודה לרגום באבנים את האוטובוס של שחקני סכנין והשמיעו קריאות גזעניות, כמו 'מוות לערבים'.

עוד משחק נגמר בשכונה (צילום - יוסי רוט)

דוברת בני יהודה, רונית אשכנזי, התפתלה בהסברים למחרת האירוע: "אני באופן אישי לא שמעתי קריאות גזעניות. אמנם שמעתי את האוהדים צועקים 'שאהידים', אבל זו לא קריאה גזענית. גם לאחר המשחק בדקתי עם המשטרה שהייתה במקום לגבי הדיווחים על התקהלות אוהדים, אבל לא היה שום דבר יוצא דופן. אם כמה ילדים זרקו אבנים, אני מגנה זאת". דובר בני סכנין, מונדיר חלאיילה: "זה היה המבחן עבור הקבוצה שקיבלה פרס מקום ראשון בתחרות הקהל ההוגן, אבל הם כשלו בגדול".