"ארטון" בהבימה - לא אחיד

במחזה הביכורים שלו, 'ארטון', מציג אהרון עזרא סיפור מורכב על משפחה פשוטה שחיה במצוקה ונאבקת בשדים שלה. הביטוי המרכזי של החולי המשפחתי הוא סיפור האהבה האסורה בין ארטון, הנכד, לאחותו היפה, הופי, והמנוע המרכזי של העלילה הטראגית הוא הניסיון של הופי לברוח מהבית ולמצוא לעצמה חתן בחוץ.

המחזה כתוב בשפה פיוטית מיוחדת שנותנת למציאות הבימתית ממד של הרחקה וריטואליות, אך לא רק ברמה הלשונית יש הישג, אלא גם במבנה הדרמטי, כי עזרא בונה מציאות בימתית מורכבת שפועלת באירוניה עצמית, כאשר ארטון כותב את המחזה תוך כדי הסיפור הבימתי.

הבמאי רוני ניניו משתדל להחיות את הדמויות היצריות במשחק חריף ומוחצן, אך הביצוע אינו אחיד. מצד אחד, גילה אלמגור, בתפקיד האמא הסובלת, מגישה ביצוע רב עוצמה ועשיר הבעה, וגם שיר אידלסון משכנעת בתפקיד הופי המסכנה. לעומת זאת, רבקה גור, בתפקיד הסבתא, בונה דמות חד ממדית ושטוחה של רוע מפלצתי, ואהרון אלמוג, הבעל, מסתפק בביצוע סטריאוטיפי על גבול הליצנות.

אך הבעיה המרכזית היא עם הדמות הראשית. אמנם תומר בן דוד כארטון משכנע ברגישותו ובתשוקה העמוקה שלו לאחותו, אך הדמות שלו נותרת סתומה מדי, ובסופו של דבר לא מפוענחת. הדבר בולט במיוחד בשתיקה שלו אחרי הרגע של הקטסטרופה ובאפילוג הקצר. כך גם מתחמק המחזאי מנקיטת עמדה כלפי הסבל של הדמויות שלו. התוצאה היא דרמה מעניינת ומגרה אבל גם מתחכמת מדי ובעייתית, שאינה מצליחה לתרגם את החומרים הקשים והמורכבים בהן היא מטפלת לחוויה אסתטית ברורה.