שתף קטע נבחר

העצרת בכיכר רבין - יש מפגינים, יש נואמים, אין מנהיג

אלפי מפגינים הגיעו לעצרת בכיכר רבין, אבל הם נראו עייפים, מבולבלים, חסרי כיוון. למרות הנאומים, השירים והשלטים, משהו היה חסר. מחנה השמאל אומנם הראה שהוא עודנו קיים, אך ללא מסר וללא מנהיג של ממש

כן, הכיכר היתה מלאה אמש (מוצ"ש). כן, היה כמעט בלתי אפשרי לחצות אותה מצידה האחד לצידה האחר מבלי לומר אלף פעם סליחה. כן, היו אנשים שאחרי שנים ארוכות הרימו ראש, יצאו מבתיהם, נשאו שלטים והביעו מחאה.


כן, היו שירים, ואתניקס, ושמעון פרס נאם נאום די פושר, ויוסי ביילין שיחק אותה ותקף את שרון בחריפות, ועמיר פרץ ועמי איילון דיברו גם הם, ובכלל – השמאל נתן תחושה שהוא קיים. שהוא עוד פה. מתחבא, אבל נושם בכוחות עצמו. נוכח נפקד שכזה. 


כל זה היה שם, בכיכר רבין, ובכל זאת משהו היה חסר. הפגנת ההמונים של אנשי השמאל לא הסתיימה ברעש גדול, בפיצוץ אדיר של אנרגיות ואדרנלין, בתחושה שמדובר בשחר של יום חדש. ההפגנה לא נגמרה באנרגיות מטורפות, כמו פעם, כמו בשנות התשעים, בימי רבין, או בתחילת דרכו של אהוד ברק, כשאלפי צעירים נשארו לרקוד בכיכר עד אור הבוקר, דלוקים מהאווירה. 


נכון, תומכי מחנה השמאל יצאו לרחובות, אבל היה להם קשה. אחרי כל כך הרבה זמן שהיו שרויים בתרדמת, היה להם קשה להרגיש שוב חלק ממחנה אחד שלם ומאוחד, מחנה עם מסר אחיד וברור, ויותר מזה - מחנה עם מנהיג שיסחוף, ויוביל, ויבטיח לעשות הכל כדי להיות אלטרנטיבה לאריק שרון.


היה להם קשה, משום שלא מעט מאלה שבאו אמש לכיכר, הרגישו שהם באים לתת רוח גבית לאריק שרון ולתוכנית ההתנתקות שלו, ולא להפיל אותו. היה להם קשה, משום שפרס וביילין, איילון ופרץ – כל זוג כזה אמר להם משהו אחר. בעוד שאחד דיבר על מחנה השמאל (ביילין), האחר (פרס) דיבר על הפגנה של אחדות, של המרכז. קשה לדעת לאיזו משפחה אתה משתייך, כשאפילו אבא ואמא מספרים לך גרסאות שונות. 


בלי ברק בעיניים


המפגינים נראו כמו צבא גדול אחרי תבוסה, צבא שהתפזר לפני שלוש שנים וחצי במהלך הקרב הגדול של חייו, הקרב על השלום – ומאז לא הצליח להתאחד ולצאת שוב לקרב הישרדות. החיילים אומנם נאספו, מבולבלים משהו, בכיכר אחת – אבל הרגישו זרים זה לזה, מנותקים זה מזה.


הם התקשו לשחזר את הימים ההם, של שנות התשעים העליזות, כשהשלום עוד נראה באופק, והסחף היה אדיר. הם התקשו להזכר מה זה להיות מחנה אחד, קבוצה אחת, עם מנהיג אחד, אג'נדה ברורה ולא פחות חשוב – יריב פוליטי מסומן, מישהו שאפשר לתקוף וצריך להחליף. המפגינים התקשו, והמנהיגים שלהם, אלה שהיו על הבמה, לא עזרו להם לסדר את הראש. 


כשעה אחרי שההפגנה כבר הסתיימה והמפגינים עזבו את הכיכר, עסקו צעירי מפלגת העבודה, שהשקיעו ימים כלילות מזמנם כדי שההפגנה תצליח, שקישטו את הכיכר במו ידיהם וישנו בה לילה אחד לפני ההפגנה, בפירוק השלטים והציוד שפוזר בכל פינה. אבל דווקא הם, אלה שכל כך טרחו, היו מעט מתוסכלים. עיניהם היו כבויות, פניהם באדמה. "זאת העייפות", חייך אחד מהם, נבוך, כששאלנו למה הם לא שמחים.


נכון, הם אכן היו עייפים, אבל האמת – משהו היה חסר. היה חסר הברק בעיניים, ואני לא מתכוון רק לאהוד ברק. היתה חסרה התחושה שמפה יוצאים למאבק, למלחמה על השלטון, לקרב שיוביל להפלת הימין. היו חסרות האנרגיות של פעם, אבל יותר מכל – היתה חסרה ההכרזה ש"מפה אנחנו יוצאים לקרב חיינו".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רויטרס
המונים מפגינים
צילום: רויטרס
צילום: תמי אברהם
שלט בעצרת
צילום: תמי אברהם
מומלצים