אשה יפה

השחקנית הילה עופר ניגשה לפני כשנה לאודישנים של הטלנובלה "אהבה מעבר לפינה" ולא התקבלה, בטענה שהיא מלאה מדי. המפיקים העדיפו במקומה את מירי בוהדנה. עופר לא התייאשה והלכה על אודישן ל"צימרים" בערוץ 1, לשם התבקשה להגיע בבגד-ים. "אמרתי שאני אבלע את הצפרדע ובאתי ככה, ובסוף הם לקחו את גלית גוטמן. בחיים אני לא אהיה במידות של גלית גוטמן, אבל לי יש את איכויות המשחק שלי". היא טוענת.

"אני בסך הכל מידה 40 במכנסיים, ויחסית לדוגמניות, זאת מידה ענקית. בעיניי, זאת לא מידה ענקית, אלא דבר מקסים. יש משהו מעוות בכך שמחפשים דוגמניות על המסך. בהחלט רואים הבדל בין שחקנית מקצועית לבין דוגמנית. אצל שחקנית מקצועית, אתה יכול להיות מרותק, ואצל דוגמנית, אתה מקסימום יכול ללטוש. וכשנגמרת הלטישה, אתה מכבה את הטלוויזיה, או עובר לערוץ פלייבוי".

אחרי שני האודישנים הכושלים, עופר החלה להתחבט בסוגיית דיאטה. "חשבתי לעצמי: 'או.קיי. אני ארד עשרה קילו ואז אהפוך מקל ואז אצליח בגדול', אבל מייד ירדתי מהרעיון. בחיים אני לא אעשה את זה, כי אם אעשה את זה, אהיה אדם פחות מאושר, פחות אני. אני מעדיפה להיות כמו שאני. אני אמשיך לאכול, ואני אוהבת לאכול. לדעתי, אני נראית טוב, אבל בעולם הטלנובלות לוקחים דוגמניות. בעלי מת עלי ככה, ואני לא חושבת שהוא היה מתקרב אלי אם הייתי יותר רזה".

לפחות בחברת האופנה למידות גדולות "אשה אשה" ידעו להעריך את נתוניה של עופר, ושכרו את שירותיה כדי לקדם את עניינם - בדוגמנות. "המנהל" של 'אשה אשה' ראה אותי בהצגה 'הקומיקאים' 'ב'הבימה' והשארתי עליו רושם. בחברה רצו מישהי שיכולה להביע את עצמה ולתת ערך מוסף, מעבר לקולביות. כשאני מסתכלת על הפוסטר הענק של 'קסטרו', עם בקי גריפין, אני נראית לידה מלאה. בקי אמנם מהממת, אבל לדעתי יש לה רגליים נורא רזות. קצת קשה לראות את זה".

"בדרך שלי"

הילה עופר (במקור דה-בר) 28, גדלה בכפר-סבא. אביה מהנדס אלקטרוניקה ואמה עבדה בגן הזואולוגי בת"א ("אהבתי לבוא אליה למשרד כי תמיד הגיח לפתע טווס"). היא מספרת שהיתה ילדה מרדנית: "עשיתי דברים בדרך שלי, עד הסוף, והייתי מאוד תחרותית, הישגית ואמביציוזית. היו לי כמויות אנרגיה בלתי נדלות".

כדי לנתב את האנרגיות של בתה לאפיקים מועילים, רשמה האם את הילה לחוג התעמלות. "התמחתי בהתעמלות מכשירים, זכיתי בתחרויות ונכללתי אפילו בנבחרת ישראל. בגיל 12 פרשתי - זה היה יותר מדי בשבילי, ואמא שלי עזרה לי להבין שהתחרויות קשות נורא, כרוכות ביותר מדי לחץ והקרבה. עשיתי הסבה למחול, וכך נשארתי בתחום התנועה. למדתי בתיכון 'תלמה ילין' וארבע שנים קמתי כל יום בחמש בבוקר, ונסעתי לבית-ספר בשלושה אוטובוסים. אחרי הלימודים הייתי הולכת ל'בת דור', ויצא שחזרתי הביתה בחצות, רקדתי גם אצל עידו תדמור".

כשעמדה להתגייס, התלבטה בין המחול לצבא, ובחרה לשרת כמדריכת קלעים, למרות שנבחרה לרקדנית מצטיינת. במקום נעלי בלרינה וטייטס, היא הצטיידה בנעליים צבאיות גבוהות ובדגמ"ח, ובמקום לטופף על הבמה, התרוצצה בג'באלות של איזור רמאללה עם גליל.

"שירתתי בשטחים, בבסיס מוקף כפרים ערביים, והובלתי את החיילים למטווח. אני לא מבינה מאיפה לקחתי את האומץ להסתובב עם גליל ושש מחסניות. הפכתי להכי גבר שיכולתי לעשות מעצמי. 'שרון סטון' היה הכינוי שלי בכל שמונת מחזורי הטירונות שהעברתי. הייתי חייבת להכניס את כל השיער לתוך הכובע וללכת עם שרוולים ארוכים, כי אם חס וחלילה היו רואים טיפה עור לבן, אף אחד לא היה מקשיב לי כמפקדת, הייתי צריכה להיות יותר סמכותית, יותר קשוחה ממפקדים רגילים. למרות שהנשק היה ב'הצלב' עדיין ראו את השדיים".

אחרי הצבא, היא שוב התלבטה. "לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. האם אני חוזרת למחול? ואולי אסע להודו או לדרום-אמריקה כמו כולם? בסוף נסעתי לווינה, אוסטריה, וזו היתה ההחלטה הכי נכונה בחיי. רציתי מקום מבודד וקר, שבו אף אחד לא יכיר אותי, שאוכל להתנתק בו, ושתהיה בו המון מוזיקה קלאסית, כדי שאוכל להתאושש מהצבא, לחזור לעולם המחול ולגבש את עצמי. אני מאוד אינדבידואליסטית ויש לי הדרך שלי. לא משנה לי כמה זה ביזארי". היא נסעה לווינה לבדה, בלי לדעת גרמנית.

"לא היה לי שם אף אחד להיאחז בו, והתחברתי לעצמי ברמות הכי עמוקות שאפשר. אף אחד לא הציק לי שם ולא שאל שאלות. למדתי את השפה והתחלתי לקרוא בגרמנית את גתה ופרויד ואפילו עבדתי כמתורגמנית, וגם ב'אל-על' הלכתי כל יום לאופרה ולסרט, זה היה הילינג שאחרי הצבא. בווינה אתה יכול למות ואף אחד לא ישים לב. גם לו הייתי הולכת עירומה ברחוב, אף אחד לא היה אומר דבר".

במהלך השהות בווינה, הבינה עופר שהיא רוצה לחזור לבמה, "אבל לא בצורה אבסטרקטית כמו במחול, אלא להוסיף לזה מילים. אמרתי לעצמי: 'וואלה יש כזה מקצוע, קוראים לו משחק'. בחיים לא הופעתי כשחקנית. הייתי רק אלופה בחיקויים. התחלתי לברר על בתי-ספר למשחק בארץ, ואמרו לי שתנאי הקבלה זה לעשות שני מונולוגים. לא ידעתי בכלל מה זה מונולוג. ואז הגיעה 'ויאמר ויילך' לווינה, הלכתי מאחורי הקלעים וניגשתי לרבקה משולח מ'הקאמרי'. שאלתי אותה מה זה מונולוגים, היא הבטיחה לשלוח לי מהארץ מונולוגים, וכך עשתה".

המונולוגים האלה הובילו את הילה עופר להתקבל לביה"ס למשחק של ניסן נתיב ("הלימודים שם היו תהליך קשה, אבל מקסים") במחזור שלה למדו בין השאר אסנת חכים, מתי אטלס ואוהד קנולר ("יוסי וג'אגר") כבר בסוף שנה ג' אחרי שקברניטי "הבימה" ראו אותה בהצגה, היא הוחתמה על חוזה לתפקיד ראשי בהצגה "טנגו". "נראה לי שחלק מחבריי למחזור קינאו בי", עופר מגלה. "ב'טנגו' גילמתי ילדה, והביקורות עלי היו היסטריות. הייתי בטוחה שפרצתי ועשיתי את זה, אבל אף אחד לא ראה את ההצגה. היא היתה אמנותית מדי לקהל".

אחרי "טנגו" היא המשיכה ל"מותו של סוכן" ועכשיו עופר משתתפת בשלאגר "הקומיקאים", שם היא משחקת אחות פאם פטאלית, בלונדינית, לצידם של מוני מושונוב ושלמה בר-אבא, "זה תפקיד נורא קטן, של 6 דקות אולי. מעניין שזאת הפעם ראשונה שאני עושה את הבלונדינית הסתומה. כשהציעו לי את התפקיד, התלבטתי בגלל גודלו, אבל הסכמתי בגלל שזאת הזדמנות לשחק עם מוני ובר-אבא, כשאני לא על הבמה, אני מסתכלת איך הם משחקים. הם מדהימים ומקסימים. כבר ב'מותו של סוכן' שיחקתי עם מוני, ולא העזתי לדבר איתו כל החודש הראשון. חטפתי דום שתיקה. לא האמנתי שאני עומדת לידו. הוא אדם מקסים ואין בו גרם של פוזה. בר-אבא אדם מהמם וחמוד, מטורף ונוגע ללב. הוא כזה מקצוען. למרות שעשינו כבר 160 הצגות, כל הצגה הוא נותן את הנשמה שלו. הוא מחזק ומטפח אותי, ואומר לי לא לדאוג, כי אני עוד אצליח בגדול".

"מתה לסרט"

עופר החליטה להפיק מתפקידה הפעוט את המקסימום וליהנות מכל דקה, "אבל זה בהחלט קשה לי, לא מבחינת אגו, אלא מבחינת סיפוק עצמי. אני יודעת למה אני מסוגלת. אני פשוט מחכה שיגיע תפקיד שיגרום לכך שיכירו בי. המניע הבסיסי שלי הוא לשחק, להיכנס לדמות, לעשות, להופיע. אני יודעת 'שהבימה' מאוד אוהבים אותי, וכשיגיע תפקיד בשבילי, אני אהיה שם".

בינתיים היא עושה הרבה פרסומות, הולכת לאודישנים, קוראת מחזות, לומדת פיתוח קול אצל דלית כהנא מתאמנת, עושה ספינינג ומקווה לטוב. "אני מתה לעשות סרט. במאי הקולנוע מסתכלים עלי ואין להם אומץ להגיד: 'זה זה'. אני יודעת שאני שחקנית טובה - ואני לא מדברת מתסכול כי אני בתחילת הדרך - אבל תמיד לוקחים לסרטים אותם שחקנים. הראשון שיהיה לו אומץ להמר עלי, ישחק אותה. אני אעשה לו אחלה סרט".

גם את בעלה, אסף עופר, שעוסק במחקר ובתקשורת בתחום הסלולארי, הכירה בזכות התיאטרון. "לפני שלוש שנים הופעתי בפסטיבל עכו, והתקשרתי לחברים, שיבואו לראות את ההצגות. חברה אחת שהזמנתי פגשה במקרה באותו יום ברחוב את אסף, והוא היה בדיכאון, כי בדיוק נפרד מהחברה שלו. היא אמרה לו שהיא נוסעת לעכו והוא החליט להצטרף. אחרי ההצגה, ניגשתי להגיד לחברה שלי תודה על שהגיעה, ופתאום אני רואה אותו, והוא רואה אותי, וזהו. תוך שלושה חודשים עברנו לגור יחד. למרות שהוא לא מחובר לעולם התרבות, הוא סופר אמנותי והוא צורך תרבות יותר ממני. אני לומדת ממנו המון והוא מאוד מאזן אותי. אני יותר אימפולסיבית ודווקא בזכותו אני רואה את הקריירה כמשהו לטווח ארוך. הוא בן-אדם מדהים, ששינה לי את כל החיים".

לפני שנה הם התחתנו. "רצינו לייסד משפחה חדשה משלנו. התחתנו במועדון תל-אביבי כי רצינו אוונגרד, לא סתם גן אירועים. אנחנו מאוד רומנטיים, ואוהבים ללכת לספא יחד או לראות סרט בדי.וי.די עם פופקורן ועם החתול בנימין, חתול רחוב מהמם ומתוק".