דו-קרב בצהרי היום

מזמן כבר לא היה כאן דו-קרב פוליטי שכזה. שני מתמודדים במשקל כבד, פנים אל פנים בלב הרחוב, אקדחים שלופים. לכאורה, כי אצלנו דברים כאלה הם תמיד רק לכאורה, רק אחד ייצא ממנו חי. אריאל שרון ובנימין נתניהו, מאנו א-מאנו, על כל הקופה.

מי שניהל פעם שיחה פוליטית עם נתניהו יודע שהוא זהיר, חשדן, מפרש דברים לחומרה, לא ממהר לשלוף. כדי להביא אותו למצב הזה היה שרון צריך לעשות את כל הטעויות האפשריות, וכך אכן עשה: בתוך שנה מניצחון חסר תקדים בבחירות הוא הגיע למצב נחיתות כזה, שנתניהו שלף.

ביבי מגיע לדו-קרב במצב פוליטי טוב משהיה בו אי פעם מאז הודח מראשות הממשלה. תפקודו כשר אוצר זוכה לשבחים, והפעם, מהמגזר שאחראי יותר מכל לתבוסתו נגד אהוד ברק: המעמד הבינוני ומעלה, "ישראל הראשונה" ששר האוצר מגשים לא מעט מחלומותיה, דווקא על חשבון קואליציית הדחויים שהעלתה אותו בזמנו לשלטון. נתניהו יודע שלו היו היום בחירות אישיות, רבים מאלה שתמכו בברק נגדו והעדיפו את שרון על פניו, היו עומדים היום בפינה שלו.

הוא גם יודע עוד דבר: הליכוד הוא מפלגה של יצרים עזים, שהחזק שבהם הוא יצר השלטון. לולא הסכים שרון לתרגיל המשאל, לו רק הוביל והנהיג כשם שראש ממשלה אמור לעשות, ייתכן בהחלט שהיה מעביר את תכנית ההתנתקות, ואיש לא היה חושב שהוא צריך לשאול את המפלגה. אבל מרגע שהיתה הצבעה, מרגע שהמתפקדים נשאלו, הם מאוד לא אוהבים לראות שעכשיו מנסים לתחמן אותם.

במובן הזה, נתניהו הוא עכשיו המנהיג של הליכוד. שרון הוא האיש שמנסה לחמוס מן המפלגה את כוחה. שרים כמו שלום, לבנת ורוב הח"כים של המפלגה יודעים היטב למי ינטרו חברי המרכז והמתפקדים טינה, אם תיפול בסוף הכרעה בניגוד להחלטתם שלהם. הם יודעים שפוליטית, פשוט אסור להם להסכים לתרגיל של שרון.

הייאוש הוליד מנהיגות

אשר לראש הממשלה, הייאוש הוליד אצלו מנהיגות מחודשת. לאורך כל גלגוליה של תכנית ההתנתקות, לא שיכנע שרון שאכן יש פה מהפך מחשבתי אצלו, משהו דומה למה שעבר יצחק רבין בימי אוסלו. זו לא רק ההיסטוריה הבעייתית של שרון עם האמת, אלא גם ההתנהלות הזיג-זגית בעניין התכנית עצמה. אבל עכשיו הוא בפינה, ופתאום נמצא לו שם עמוד שדרה. בסוף השבוע האחרון הוא השתכנע, בפעם הראשונה, שאם כבר להפסיד - אז להפסיד בגדול.

אלא שהנימוקים שהוא מעלה חלשים. מי שגרר את נשיא ארצות-הברית למהלך קודם שהביא אותו בפני הממשלה (וחברי הליכוד), יתקשה לשכנע עכשיו שצריך לקבל את התכנית, כי אחרת יהיה משבר עם האמריקנים. התשובה המתבקשת היא שהוא היה צריך לחשוב על זה קודם.

עדותם המגומגמת של ראשי מערכת הבטחון בעד התכנית בישיבת הממשלה מעידה עליהם יותר מאשר על התכנית: הרי מדובר באותם פיות שדיברו על "רוח גבית לטרור", בציטטות שהיו עמוד השידרה של קמפיין המתנגדים.

ומה הלאה? שבוע זה הרבה זמן בפוליטיקה. יכול להיות ששרון יעביר אליו שר כזה או אחר, יכול להיות שבדוחק יצליח להעביר משהו בישיבה הבאה ולהניח את דעתם של בוש ורייס. אבל בתמונה הגדולה, נדמה שלא השתנה דבר מאז הבוקר שאחרי התבוסה במשאל.

טענתי אז ששרון יעשה עכשיו סדרת תמרונים נואשים, יפרפר ויפרפר עד שיובס. בינתיים, אין שום סיבה לשנות את התחזית הזו. זו הסיבה שנתניהו הזהיר התייצב לקרב, שבו הוא עשוי בהחלט לנצח – ואז, למצוא את עצמו באותו מצב שהביא את שרון אל התכנית. ההיסטוריה מלמדת, אגב, שבמצבים כאלה, נתניהו הרבה פחות נחוש והרבה פחות חזק מאשר בקרב הפוליטי על ראשות הממשלה.